ח'אלד כמיל, בן 39
ביום שבת, 9.11.02, בסביבות השעה 04:00 בבוקר, אישתי, סוהא, העירה אותי. היא אמרה לי שיש צבא בסמטה. קמתי מהמיטה וביקשתי ממנה להכין תה ואת הארוחה כרגיל. הייתי בשקט והקשבתי כדי לדעת אם הצבא אכן באזור. שמעתי אנשים מדברים עברית בקול חלש. שמעתי גם צעדים. כעבור כחמש דקות, אירע פיצוץ גדול מחוץ לבית. חלק מהרסיסים חדרו לתוך הבית דרך חלון המטבח, וקנקן התה ומגש האוכל נפלו. התחלתי לצעוק: "ילדים! ילדים!" והדלקתי את האור. החיילים החלו לדפוק בדלת הבית בכוח ולצעוק שאפתח. הם צעקו וקיללו בגסות. פתחתי את הדלת וראיתי יותר מעשרים חיילים עומדים בפתח. כ15- חיילים נכנסו במהירות כשהם צועקים ומכוונים עלינו את רוביהם. החיילים צעקו: "כנס פנימה, כנס לבית!" והכניסו אותנו לתוך חדר השינה. בני ישן על הרצפה. הרמתי אותו במהירות ומסרתי אותו לאמו.
החיילים התפזרו בבית וערכו בו חיפוש. הם התנהגו בברוטאליות. הם חיפשו בכל מקום, בארונות, במיטה. החיפוש בתוך חדר השינה נמשך כחמש דקות. באותו זמן, חיילים אחרים ערכו חיפוש במטבח, בחדר האורחים ובשירותים. כשהחיפוש הסתיים, החיילים דרשו ממני ומהילדים להישאר בפנים. חלק מהם יצאו מהבית וחלק נשארו בפנים. כעבור דקה או שתיים, המפקד וכמה חיילים חזרו ודרשו ממני לבוא אתם. הם לקחו אותי החוצה והובילו אותי לאמצע הסמטה המובילה לבית. המפקד שאל אותי אם אני יודע למה הם פה, והשבתי שלא. הוא שאל שוב ואמרתי שאני לא יודע. אחר כך, הוא שאל על האיש שמתגורר בבית מול הבית שלי. אמרתי שאני יודע שהבית הזה הושכר לאיש ואישתו. הוא אמר לי לתאר את האיש והאישה ואמרתי שהם כמו שאר האנשים. המפקד אמר: "אתה יודע מי גר פה. אתה שקרן. אתה יודע מי גר פה. אתה רוצה להרוס את ביתך במו ידיך?"
לאחר וויכוח שנמשך כרבע שעה, בסביבות השעה 4:30, המפקד אחז בידי וחייל אחר דחף אותי. הם אילצו אותי להיכנס לבית של השכן. אחד החיילים אמר לי: "שב פה". הוא הורה לי להפנות את פניי לקיר. המפקד חזר ואמר לי:
"אתה אומר שפה גרים איש ואישתו. אני לא רואה שום דבר חוץ ממחשב. הבית ריק". הוא חזר ושאל אותי על בעלי הבית. הוא שאל איך האישה נראית, אם היא גבוהה או נמוכה ומה היא לובשת. עניתי לו שהיא מתלבשת כמו אישתי ושהיא באותו גובה. הוא נזף בי: "אתה שקרן" ושאל שוב מה גובהה. אמרתי שהיא קצת יותר גבוהה ממני. המפקד קילל אותי, איים להרוס את ביתי ואמר: "אתה רוצה להרוס את ביתך? אתה רוצה לגור באוהל? אנחנו נהרוס את הבית".
המפקד הוציא מכיסו תמונה מעיתון. הוא שאל אותי: "מי האיש בתמונה הזאת?" אמרתי שאני לא יודע. בתמונה היה איש עם זקן. הדגשתי שמעולם לא ראיתי את האיש בתמונה. המפקד והחיילים שהיו אתו חזרו ואיימו עליי. הם קיללו אותי כל הזמן. לאחר מכן, המפקד דרש ממני לשבת בפינה בחדר בביתו של השכן. בחדר היו שבעה או שמונה חיילים. הם ערכו חיפוש בחדר ובניירות שהיו בו. מדי פעם, הם איימו לעצור אותי ולהרוס את ביתי.
לאחר מכן, המפקד הגיע והצביע על חלק קיר שהיה מרוצף באריחי קרמיקה ועל הכיור. הוא שאל אותי מה זה והשבתי שזה כיור. החיילים הוציאו אותי מהבית ושמעתי פיצוץ. לאחר מכן הם החזירו אותי פנימה והתברר לי שהקיר היה בעצם דלת שמאחוריה יש חלל חשוך. המפקד שעמד שם שאל אותי מה זה החלל הזה ואמרתי שאני לא יודע. חייל אחז בידי והתקרב לקיר שהופצץ כך שיכולתי לראות מה יש מאחוריו. המפקד שאל מה אני רואה. אמרתי שאני רואה מזרונים וכיסויים. החיילים היכו אותי והמפקד אמר שאני משקר. הוא שוב אמר: "אתה רוצה להרוס את ביתך במו ידיך?". המפקד משך אותי אחורה ואמר לי: "אנחנו רוצים שתיכנס פנימה, תקרא לאיאד ותגיד לו שעדיף לו לצאת, כי אם לא ייצא, אנחנו נהרוס את הבית שלו ואת הבתים הסמוכים". עברתי את הקיר והלכתי שניים או שלושה מטרים. שאלתי את המפקד מה להגיד ולמי לקרוא. דיברתי בקול רם בכוונה כי רציתי שמי שנמצא בפנים לא יירה בי. המשכתי ללכת פנימה ועמדתי ליד הפתח של החלל. היה חשוך מאד ולא יכולתי לראות כלום. אחד החיילים עמד ליד הריסות הקיר שהצבא פוצץ, כשהוא מכוון עליי את נשקו. קראתי לאיאד. ביקשתי ממנו לצאת החוצה ואמרתי: "איאד, הם הולכים להרוס את הבית, הסגר את עצמך". לא ראיתי אף אחד ואף אחד לא ענה לי. אמרתי לחיילים שאף אחד לא עונה לי. החייל הורה לי להמשיך לקרוא לאיאד.
באותם רגעים, שמעתי מאחורי קול של אישה: "איאד צא, הסגר את עצמך". היא קראה לו ובכתה. החיילים דרשו ממני ומהאישה להמשיך לקרוא לאיאד והתחילו לצעוק ולקלל. שמעתי את החיילים מורים לה לקרוא לבעלה. הם הורו לה גם להסיר את המטפחת מעל ראשה ולהוריד את השמלה. האישה המשיכה לבכות וצעקה בקול גבוה יותר: "איאד, צא, אחרת יפגעו בי, שלא יעשו לי משהו ושלא יהרגו אותך". האישה קראה לבעלה בזמן שאני עמדתי בפתח החלל. חזרתי אחורה. כשהמפקד ראה אותי, הוא דרש שאגש אליו. הוא לקח אותי לחדר שבו ישבתי כשהוכנסתי לבית ושם ראיתי את האישה. היא לבשה מכנסיים וחולצה ירוקים. לא הייתה לה מטפחת על הראש והיא לא לבשה שמלה. המפקד שאל אותה על נשק וחומר נפץ והיא אמרה שאין. לפי מה שהבנתי, הוא שאל אותה על אקדח ורימוני יד. אחר כך, אחד החיילים הגיע למקום וקשר את ידיי באזיקים מלפנים. ביני ובין המפקד התפתח וויכוח. הוא טען שראיתי מה יש בפנים ואני אמרתי שלא. המפקד אמר לי: "ראית את איאד, אבל הוא איים עליך בנשק. אתה משקר".
שלושה חיילים גררו אותי מחוץ לביתו של איאד והעבירו אותי לבית השכן, אבו סמיר א-סוקי. כעבור כדקה אחת, החיילים הביאו לשם גם את האישה. כשנכנסתי לביתו של אבו סמיר א-סוקי, שנמצא סמוך לביתו של איאד, ראיתי שכן אחר, מוחמד א-סוקייה. הוא ישב על הרצפה. ידיו היו קשורות ועיניו היו מכוסות. אחד החיילים כיסה את עיניי והורה לי לשבת על הרצפה. הם לקחו את אישתו של איאד והושיבו אותה לידי. זיהיתי שזו היא מקולה ומהבכי שלה. השעה הייתה בסביבות 5:00 בבוקר.
כשהייתי בתוך ביתו של אבו סמיר, שמעתי קולות של בולדוזרים, פיצוצים ותנועה של כלי רכב וחיילים בשכונה. היו חיילים שנשארו אתנו בתוך ביתו של אבו סמיר א-סוקי. כמה חיילים אמרו לי: "אנחנו נהרוס את הבית שלך. הנה הבולדוזרים הורסים את הבית שלך. אנחנו נכלא אותך 15 שנים". שמעתי גם קולות של ירי אינטנסיבי. חייל נכנס לבית והודיע לאישתו של איאד שבעלה נהרג. היא התחילה לצעוק ולבכות. אחד החיילים דרש ממנה ללכת לראות את בעלה. הוא לקח אותה החוצה. האישה חזרה כעבור שתי דקות כשהיא בוכה וצועקת בקול רם. כשהיא נכנסה, אחד החיילים שאל אותה אם היא ראתה את בעלה. היא אמרה שהיא לא ראתה אותו ולא רוצה לראות אותו.
ח'אלד איבראהים מוחמד כמיל, בן 39, נשוי ואב לשלושה, הוא פקיד בעירייה תושב שכונת א-סיבאט בעיר ג'נין. את עדותו גבה עאטף אבו א-רוב, בבית העד ובביתו של איאד סוואלחה בג'נין, ב-11.11.02