רג'א אבו אל-היג'א, בן 62
אנחנו גרים במחנה הפליטים ג'נין מאז 1948. לפני כן, גרנו בכפר עין עווד שבאזור חיפה. עבדתי במשך שנים רבות כדי לבנות את הבית שבו אני מתגורר במחנה הפלטים ג'נין. בבית יש ארבע דירות. אני מתגורר בדירה בקומה הראשונה. בניי הנשואים מחמוד ומג'די מתגוררים בדירות האחרות עם בני משפחותיהם וישנה עוד דירה שנמצאת עדיין בבנייה. הדירה הזו מיועדת לח'אלד.
ביום שישי, 25.10.02, בסביבות השעה 2:15 לפנות בוקר, כוח של הצבא הישראלי נכנס לבית. החיילים עלו לקומה השנייה שבה מתגורר בני מחמוד עם בניי משפחתו. הם הוציאו אותם מהדירה והורידו אותם למטה. בסביבות השעה 2:30 בבוקר, שמענו דפיקות בדלת הדירה שלנו. כשפתחנו את הדלת ראינו את בני מחמוד שהודיע לנו שהחיילים נכנסו לבית ושהם רוצים שנצא כדי לערוך חיפוש. בבית שהו מלבדי אישתי, כאמלה, בת 45, וילדיי: ח'אלד בן 24, עיסאם בן 22, אשרף בן 20, עלא בן 19, אריג' בת 16, מונא בת 14, מוג'אהד, בן 10, ת'אאיר בן 12. כולם יצאו מהבית חוץ מבני, ח'אלד, שהיה חולה ולא יכול היה לצאת. החיילים נשארו בחוץ עד שיצאנו. הודענו לחיילים כי ישנו צעיר חולה בתוך הבית. כשישה חיילים נכנסו לבית ושהו בו במשך כחמש דקות. בחצר היו 35-30 חיילים.
כשהחיפוש הסתיים, החיילים שהיו בתוך הבית החזירו אותנו פנימה, כלאו את כל המשפחה בדירה שלנו והשתלטו על שלוש הדירות האחרות: דירותיהם של מג'די ושל מחמוד ודירתו של ח'אלד. הם השתלטו גם על המרפסות ועל הגג. במהלך היום, בני ראג'ח, שעובד לא רחוק, הגיע הביתה גם הוא. היינו עשרים אנשים ונאלצנו לישון בתוך דירה אחת. לא היו לנו מספיק מזרונים, מצעים וכריות. חשבנו כי העניין יימשך יומיים או שלושה. זה מה שבדרך כלל קורה כשחיילים משתלטים על בתים במחנה.
בשעות הבוקר, אחד החיילים הגיע אלינו לדירה ושאל אם יש לנו מכשירי טלפון. אמרנו שלא. את המכשירים שהיו לנו החבאנו. החיילים שאלו אם יש לנו מכשירי טלפון ואם אנחנו מדברים עם אנשים מבחוץ כל יום. בכל פעם שהם שאלו החבאנו את הטלפונים והכחשנו שאנחנו יוצרים קשר עם אנשים מבחוץ. הם לא הרשו לנו לפתוח את החלונות או להשאיר את דלת הבית פתוחה. מדי פעם, החיילים נכנסו לבית והסתובבו בו ללא כל סיבה נראית לעין. אחר הצהרים, התקשרנו לקרובי משפחה וידידים ומסרנו להם שאנחנו בבית ושלא קרה לנו כלום.
ההשתלטות לא הסתיימה אחרי יומיים או שלושה כפי שחשבנו. במהלך ארבעת הימים הראשונים, החיילים הרשו לאשתי לצאת מהבית פעם ביום כדי להאכיל את הצאן. הם לא הרשו לה להיכנס לדיר והיא נאלצה לזרוק לצאן את האוכל. חייל ליווה אותה בכל פעם.
בכל פעם שרצינו לשאוב מים מהבאר בחצר, היינו צריכם לבקש רשות כדי ל לעלות לגג הבית ולשאוב מים למכלים. בכל פעם שהמכל התרוקן, נשארנו ללא מים במשך שעות. במשך כל הלילה, החיילים עשו רעש והפריעו לנו.
כשהערכנו שהחיילים עומדים להישאר בבית לזמן ארוך, ביקשנו מהם לצאת מהבית, אפילו לשעות ספורות וללכת לבית השכנים. אחד החיילים אמר לנו שאסור לנו לצאת מהבית. לאחר וויכוח, הוא הרשה רק לילדים לצאת. הרגשנו שהם משאירים אותנו בתוך הבית כדי לשמש להם להגנה.
ביום שלישי, 29.10.02, בסביבות השעה 22:00, אחד החיילים דרש את תעודות הזהות של הגברים. הוא לקח אותן ויצא מהדירה. כעבור דקות ספורות, שלושה חיילים הופיעו בפתח הדירה שבה היינו כלואים וקראו לבניי, ראג'ח, עיסאם ואשרף. השלושה ניגשו אליהם והחיילים הובילו אותם החוצה. הערכנו שהם נעצרו.
ביום החמישי, מתנדבת אירלנדית הגיעה אלינו לבית לבדוק מה שלומנו. לאחר מכן, רופאה מרופאים ללא גבולות הגיעה לדירה ובדקה את בני ח'אלד. הגיעה גם משלחת מאונר"א עם קמח ומצרכים בסיסיים. ניסינו לצאת מהבית בזמן ההפוגות בעוצר. כשהעוצר הוסר בפעם הראשונה, החיילים לא הרשו לאף אחד לצאת. ביום השני הם הרשו רק לאישתי לצאת. בפעם השלישית, ביקשתי מהחיילים להרשות לכל הנשים והילדים לצאת. לאחר וויכוח ארוך, החיילים הסכימו.
החיילים עזבו את הבית ביום שבת, 9.11.02, בסביבות השעה 12:00 בצהרים. כשהחיילים עזבו את הבית, הם השאירו מאחוריהם הרבה זבל בדירות. הם השתינו בדירה של ח'אלד ושברו בה מיטה וששה כסאות. הם השתמשו בכלי המטבח ובמזרונים בדירה של מחמוד ולא ניקו אותם. גם בדירה של מג'די הם השתמשו במזרונים וישנו על המיטות. הם שברו גם את התמונות בדירות שעליהן השתלטו.
רג'א מחמוד נימר אבו אל-היג'א, בן 62, נשוי ואב ל-16 ילדים, הוא עובד עירייה תושב מחנה הפליטים ג'נין. את עדותו גבה עאטף אבו א-רוב במחנה הפליטים ג'נין ב-12.11.02