אמג'ד אבו שעבאן, יליד 1981
ביום שני, 10.6.02, בסביבות השעה 1:30 אחר חצות, כשעבדתי בסופרמרקט פנון, שנמצא בשכונת אל-מאסיון, נודע לי כי הצבא הישראלי מתגבר את כוחותיו כדי לפלוש לעיר. לכן, עזבתי את עבודתי. לא הלכתי לביתי שנמצא באל-בירה, קרוב לכניסה הצפונית, כי חששתי להיתקל בצבא הישראלי. במקום זאת, הלכתי לבית של חברים שלי, בבניין אל-בסטאמי, ליד תחנת המשטרה, בשכונת עין מיסבאח. החברים שמתגוררים בדירה הם מוחמד אל-עאידי, בן 25, שעובד במשטרה, וח'אלד סאפי בן 23, שעובד בסוכנות לסיוע והאחים האני וח'אלד ג'מזו, אזרחים ירדנים, להאני בן ה-29, יש עסק לפרסום ואחיו ח'אלד, בן ה-25, עובד אתו. שניים מהם, מוחמד אל-עאידי וח'אלד סאפי, לומדים יחד אתי באוניברסיטת אל-קודס הפתוחה בירושלים. בסביבות השעה 2:30 אחר חצות, אני וח'אלד סאפי היינו ערים ואז שמעתי תנועה סביב הבניין. הסתכלתי מבעד לחלון וראיתי קבוצה גדולה של חיילים ישראלים בליווי משאיות, טנקים, אמבולנס צבאי וג'יפים. היו סך הכל כעשרה כלי רכב. מספר החיילים שהקיפו את הבניין הגיע ליותר מחמישים. הם התמקמו במקומות שונים סביב הבניין. לאחר חמש עד שער דקות, שמעתי את דלת הכניסה האחורית של הבניין נעקרת. הדלת הזו מובילה לדירת חבריי. ח'אלד פתח את דלת הדירה לחיילים, כדי שלא יעקרו אותה. אני עמדתי מאחוריו. כ-12 חיילים נכנסו לדירה והתחילו להכות אותי ואת ח'אלד בקתות כלי הנשק שלהם. הם הורו לנו:"שב, הרם את ידיך, אל תזוזו". ישבנו באמצע הדירה בסלון. החיילים אספו את שאר חבריי שבדירה והושיבו אותנו על הרצפה כשידינו מורמות מעל לראשינו.
לאחר מכן, ראיתי מספר חיילים מתפזרים בכל חדרי הדירה ועורכים חיפוש, שבמהלכו הם הפכו את הרהיטים וכל תכולת הדירה. אחד החיילים דיבר ערבית במבטא לבנוני ושאל אותנו: "איפה הנשק? אם לא תוציאו את הנשק, נהרוג אתכם". ענינו לו כי אין לנו נשק, ואז הוא שאל: "למי מכם קוראים מאג'ד?". הבנתי שהוא מחפש מבוקש שמתגורר בבניין וקוראים לו מאג'ד. אף אחד לא ענה לו וכשהוא עיין בתעודות הזהות שלנו, הוא שאל: "למי מכם קוראים אמג'ד?", ועניתי שזה אני. הוא שאל: "למה אתה משקר לי?", אמרתי לו: "אני לא משקר לך כי שמי אמג'ד ולא מאג'ד". החייל אמר לי: "אתה משתייך לתנזים ובאנו אליך" והוסיף:
"אני שאלתי על מאג'ד כדי שתגיד שהשם שלך זה אמג'ד". הוא הרחיק אותי מחבריי, כבל את ידיי מאחור באזיקים מפלסטיק ושם שקית על ראשי.
הרגשתי כאבים ובחילה ודם ניגר מאפי עקב מכה שספגתי בראש מקת הנשק של אחד החיילים. לאחר מכן, הועברתי לניידת צבאית שהסיעה אותי למקום קרוב. כשהורדתי מהניידת, השקית הוסרה מעל לראשי ומצאתי את עצמי מול אחד הבניינים שליד המוקאטעה ברמאללה, מהצד המזרחי. השעה הייתה בסביבות 4:00 בבוקר.
בתוך הבניין נכחו הרבה חיילים ומספר גדול של כלי רכב צבאיים, וכנראה שהבניין שימש כמוצב של הצבא הישראלי. הושיבו אותי על הארץ מול הבניין ונאלצתי לשבת על הברכיים כשראשי כלפי מטה. החיילים התחילו להאשים אותי שאני משתייך לתנזים של פתח וארבעה מהם התחילו להכות אותי ברגליהם ובקתות כלי הנשק שלהם ולתת לי אגרופים. תוך כדי המכות, הם קיללו בקללות כמו כוס אוחתק וכוס אוחת ערפאת. הם ירקו על פניי. מדי פעם, חיילים שעברו במקום הצטרפו לארבעה והכו אותי. הרגשתי כי דם רב ניגר מפי ואפי. הרגשתי בחילה והתעלפתי.
כעבור כשעתיים וחצי, התעוררתי ומצאתי את עצמי במוצב בית אל. אני לא יודע איך הגעתי לשם, אך אחד החיילים אמר לי היכן אני נמצא. מצבי היה קשה. ידיי עדיין היו כבולות מאחור. הן התנפחו כי הדם נדחס עקב קשירה חזקה של האזיקים, הרגשתי שראשי כבד מאד והייתה לי בחילה . שמו אותי בחצר החיצונית ושישה חיילים שמרו עליי. בסביבות השעה 11:00, (ידעתי מה השעה כי השמש הייתה כמעט במרכז השמיים), כשעה לאחר שהתעוררתי, ראיתי את החיילים מביאים את החברים שלי שהיו בדירה. הם צירפו אותם אליי. פניהם וידיהם היו אדומות. ידיהם היו כבולות מאחור ועיניהם היו מכוסות. כעבור כחצי שעה, החיילים שמו שקית על ראשי והעלו אותי למשאית. גם את חבריי העלו על המשאית. היא נסעה כשעה ועצרה. הורידו לי את השקית והורידו אותי מהמשאית. חבריי הורדו גם הם וכיסויי העיניים שלהם הוסרו. החיילים הושיבו אותנו על הארץ. היינו במחנה עופר, דרומית לביתוניא.
כחמש דקות אחרי שהגענו למחנה, מישהו קרא בשמי. חיילים שמו שוב שקית על ראשי והוכנסתי לאחד החדרים של המחנה. בפנים, הם הורידו את השקית וראיתי שני חוקרים ששאלו אותי שאלות ואמרו לי:" אתה שייך לפתח, אתה השתתפת בפעולות ירי ואתה יודע מי יורה". במהלך החקירה, הם בעטו בי והכו אותי קשות בכל חלקי גופי, במיוחד בחלק האחורי של הראש ובצוואר. החקירה נמשכה כשעה וחצי שבמהלכן ספגתי מכות.
התחננתי בפניהם ואמרתי להם שאני אמג'ד ולא מאג'ד, אך הם לא האמינו לי. ביקשתי מהם שיבדקו זאת בתעודת הזהות שלי, אך הם לא התייחסו לכך. הרגשתי בחילות עקב המכות הממושכות והתעלפתי. התעוררתי בשעות הערב. אני לא יודע איך התעוררתי, כי עדיין הרגשתי בחילות ולא היה לי כוח לזוז. ידיי היו כבולות. הצלחתי לזהות את החברים שלי שהיו כלואים לידי בחצר המחנה.
בשעות הלילה, הועברנו למשאית צבאית גדולה ושוב שמו שקית על ראשי. המשאית נסעה עד למחסום קלנדיה. במחסום, הסירו את האזיקים, את השקית ואת כיסויי העיניים של חבריי ושיחררו אותנו. כולם השתחררו פרט לח'אלד ג'מזו. כשהגעתי למחסום קלנדיה, התעלפתי. מאוחר יותר, התעוררתי ומצאתי את עצמי במרכז הרפואי במחנה הפליטים אל-ג'לזון. עדיין הרגשתי בחילות ולא היה לי כוח להזיז את גופי. אני לא יודע מתי התעוררתי במחנה אל-ג'לזון ובאיזה יום. איבדתי את הכרתי שוב וכשהתעוררתי ביום ראשון, 16.6.02, הבנתי שאני שאני נמצא בבית החולים א-שיח' זאייד ברמאללה. נאמר לי שהועברתי לשם ביום חמישי, 13.6.02, לאחר נסיגת הצבא הישראלי מרמאללה. כשהתעוררת הרגשתי יותר טוב והרופאים הודיעו לי שנגרם לי זעזוע מוח באזור העצבים במוח הקטן וחלק מהתאים מתו עקב אי אספקת חמצן. לכן, ידי ורגלי השמאליות רועדות מדי 10-15 דקות במשך מספר דקות. זה קורה כל יום. הרופאים הוסיפו כי מצב זה יימשך לתקופה ארוכה. כיום, אני מקבל את הטיפול בבית החולים.
אמג'ד מוחמד שחאדה אבו שעבאן, יליד 1981, רווק, הוא תלמיד ופועל תושב אזור התעשייה אל-בירה. את עדותו גבה איאד חדאד בבית החולים א-שיח' זאייד ברמאללה, ב-18.6.02