דרום הר חברון
מדיניותה של ישראל באזור דרום הר חברון, הנמצא כולו בשטחי C שבשליטה ישראלית מלאה, מאיימת על קיומם של כשלושים כפרים פלסטיניים. באזור זה, שחלקו נקרא מסאפר יטא (כפרי הבת של יטא), חיים כ-4,000 תושבים שרובם מתפרנסים מעיבוד אדמותיהם ומרעיית צאן. מדיניות ישראל: מניעת בנייה פלסטינית בשטחי C מדיניותו של המנהל האזרחי היא למנוע בנייה כמעט בכל הכפרים הפלסטיניים שבאזור דרום הר חברון. זאת, בין השאר, באמצעות הימנעות מהכנת תוכניות מתאר שיאפשרו את הסדרת הבנייה הקיימת ופיתוח עתידי. לטענת המנהל האזרחי, תכנית המתאר שהוא אמור לפעול לפיה היא התכנית שאושרה על ידי שלטונות המנדט הבריטי בשנת 1942. לפי תכנית זו, מיועד אזור זה לשימוש חקלאי. ואולם, על אף שתוכנית זו אפשרה בנייה מצומצמת בתוך החלקות החקלאיות, פירש המנהל האזרחי את הוראות התוכנית בצורה שגויה ואסר על כל בנייה. הריסת בית בכפר אל-מופקרה, דרום הר חברון, 24.11.11. צילום נסר א-נוואג'עה, בצלם. בהיעדר תוכניות בנייה מאושרות, נשללת מהפלסטינים האפשרות לבנות בהיתר מבני מגורים ומוסדות ציבור כמו בתי ספר ומרפאות, לסלול דרכים ראויות ולהתחבר לרשתות החשמל והמים שישראל פרסה באזור ושאליהן היא חיברה את ההתנחלויות ואת המאחזים. המנהל האזרחי הכין תוכניות מתאר בודדות עבור כפרים פלסטיניים בשטחי C ברחבי הגדה – אך אלה נועדו דווקא לחסום את אפשרויות הפיתוח של אותם כפרים. לדוגמה, בתחילת שנות התשעים הכין המנהל האזרחי תוכנית לכפר א-תוואני בדרום הר חברון, ובשנת 2009 עודכנה התוכנית ושטחה הורחב. התוכנית הוכנה בלי שנערך סקר תכנוני שהיה אמור להציג את צורכי הכפר, כפי שדורש חוק התכנון והבנייה הירדני, שישראל מחויבת לפעול לפיו. תוכנית המנהל האזרחי הקצתה לשטח הכפר 52 דונם בלבד ולא ייעדה עבורו כל שטח לפיתוח עתידי. יתרה מכך, התוכנית לא כללה את כל השטח הבנוי של הכפר, ואם היא הייתה ממומשת היו נפגעים חלק מבתיו. להתנחלות מעון הסמוכה, לעומת זאת, הקצתה תוכנית המנהל האזרחי שטח של 385 דונם – למרות שמספר התושבים בכפר ובהתנחלות דומה, ועל אף שהכפר א-תוואני משמש מוקד לאספקת שירותים לכפרים אחרים בסביבה בשל בית הספר והמרפאה שבו. כשלושים כפרים, שבהם חיים כ-4,000 תושבים המתפרנסים ברובם מעיבוד אדמותיהם ומרעיית צאן, נתונים בסכנת גירוש, כחלק מהמדיניות הישראליות לנשל את הפלסטינים ולנצל את השטח לצרכיה שלה. בשנה האחרונה המנהל האזרחי טוען שלא ניתן לאשר תוכניות בנייה בכפרי דרום הר חברון, מאחר שהם אינם עומדים בקריטריונים התכנוניים שנקבעו על ידו להסדרת הבנייה בכפרים פלסטיניים בשטחי C. קריטריונים אלה מתייחסים לגודלו של השטח הבנוי, לוותק הבנייה, לצפיפות הבנייה, לקרבה ליישוב קיים, לשמורות טבע או לאתרים ארכיאולוגיים ולהיתכנות הקמת מבני ציבור ותשתיות. קריטריונים אלה נועדו בעיקרם להקשות על הבנייה בכפרים הפלסטיניים. הם לא מתחשבים במערך הבעלויות בקרקע, במגורי התושבים הפלסטינים באדמות אלה (המתועדים לפחות מאז המאה ה-19) וביכולתם להקים בעצמם מבני ציבור המשרתים את המרחב הפלסטיני באזור. קריטריונים אלה אינם חלים על ההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית, שעבורן קיים מסלול תכנוני נפרד. תוכניות הבנייה שהוכנו להתנחלויות באזור, שעבורן ערך המנהל את השינויים הנדרשים בתוכניות הבריטיות, הותירו בידי המתנחלים שטחים רבים לשימושים חקלאיים ולפיתוח עתידי. יתרה מכך, המנהל האזרחי נמנע מלאכוף את דיני התכנון והבנייה על המאחזים שהוקמו באזור – סוסיא צפון-מערב, אביגיל, מצפה יאיר, חוות מעון, נוף נשר, עשאהל וסנסנה – שכולם הוקמו ללא תוכניות בנייה ובלי שהוקצתה להם קרקע. חלקם אף הוקמו על קרקע פלסטינית פרטית. מים ישראל פרשֹה באזור דרום הר חברון, באמצעות חברת מקורות, תשתיות המספקות מים להתנחלויות, למאחזים ולמיזמיהם החקלאיים – רפתות, חממות וכרמי גפנים. תשתיות המים עוברות סמוך לכפרים הפלסטיניים אך המנהל האזרחי לא חיבר אף כפר לרשתות אלה, למעט ח'רבת א-תוואני. הפלסטינים באזור אוגרים בבורות מים את מי הגשמים וכן מים שהם קונים ממיכליות. ואולם המנהל הוציא צווי הריסה לרבים מהבורות הללו בטענה שהוקמו ללא היתר, על אף שחלקם קיימים עוד מזמן המנדט הבריטי. נער שואב מים מבור אגירה בג'ינבה, 7.8.12. צילום: בצלם היעדר תשתיות מים, מיעוט המשקעים בדרום הר חברון ותהליך המידבור שעובר האזור גורמים לכך שצריכת המים הממוצעת של הכפרים הפלסטיניים בו נמוכה מאוד, ומגיעה לממוצע של 28 ליטר ליום לנפש: צריכה הקרובה לזו שבאזורי משברים הומניטאריים בעולם, דוגמת דרפור שבסודאן. לשם השוואה, ארגון הבריאות העולמי ממליץ על 100 ליטר ליום לנפש ככמות המינימאלית לצריכה יומית. צריכת המים הממוצעת ליום לנפש אצל תושבי הגדה הפלסטיניים עומדת על 73 ליטר בעוד, צריכת המים הממוצעת באזורים כפריים ישראלים, וכך גם בהתנחלויות דרום הר חברון, עומדת על 211 ליטר ליום לנפש, פי 7.5 מבכפרים הפלסטיניים הסמוכים אליהם. תושבי האזור הפלסטינים קונים מים ממיכליות המגיעות בדרך כלל מהעיר יטא. מחיר המים נקבע לפי המרחק שהמיכלית נדרשת לנוע מיטא, ונע בין 35 ש"ח למ"ק בכפר סוסיא (יותר מפי ארבעה ממחיר מ"ק לצריכה ביתית בתוך ישראל) ל-50 ש"ח למ"ק בכפר ח'רבת ג'ינבה, המרוחק יחסית מיטא, ושאליו ניתן להגיע רק בדרך עפר ארוכה ומשובשת. מחיר המים הגבוה מחייב את תושבי האזור להוציא עד שליש מהכנסתם החודשית על קניית מים (ההוצאה הממוצעת של משפחה בישראל על צריכת מים מגיעה ל-1.3% מההכנסה החודשית). חשמל ישראל אינה מאפשרת את חיבור כפרי האזור לרשתות החשמל שהקימה עבור ההתנחלויות והמאחזים, גם כשקווי החשמל עוברים במרחק עשרות מטרים בלבד מאותם כפרים. מאז 2008 החל הארגון הישראלי "קומט", בתמיכת ממשלת גרמניה ובסיוע של ארגונים לא-ממשלתיים מדנמרק ומשוויץ, להקים בכפרי האזור מתקני אנרגיה חלופית – לוחות סולאריים וטורבינות רוח – המספקים חשמל ל-18 כפרים, שבהם מתגוררים כ-1,300 תושבים. מתקנים אלה מספקים את צורכי החשמל הבסיסיים לכפרים באמצעות אנרגיה מתחדשת של שמש ורוח, והם אינם מזהמים כמו גנרטורים המופעלים באמצעות סולר או עששיות הפועלות על נפט. תושבי הכפרים משלמים בעבור אספקת החשמל המחולקת לכל משפחה על פי גודלה היחסי. פאנלים סולאריים שהוצבו על-ידי ארגון "קומט" ואשר המספקים חשמל לתושבי הכפר ח'רבת א-סוסיא, שישראל מסרבת לחבר לרשתות החשמל והמים. צילום: בצלם, 13.6.12 מתקני האנרגיה מאפשרים להפעיל תאורה לילית באזורי המגורים, דבר המגביר את תחושת הביטחון בקהילות אלה. כמו כן הם מאפשרים לתושבי הכפר להפעיל מחבצות חמאה ומכונות כביסה, לאחסן את גבינות הכבשים במקררים ולטעון טלפונים סלולריים במקום להסתמך לשם כך על גנרטורים או לנסוע לעיר יטא. מאז תחילת 2012 הוציא המנהל האזרחי צווי הריסה למתקנים אלה בשבעה כפרים – ת'עלה, ח'רבת ואדי אג'חיש, הריבת א-נבי, מנטיקת שיעב אל-בטן, קוואוויס, ח'רבת א-ספאיי אל-פוקא וסוסיא – אך עד כה הצווים לא מומשו. אלימות מתנחלים התושבים הפלסטיניים של דרום הר חברון חשופים באופן תדיר לאלימות מצד תושבי ההתנחלויות והמאחזים באזור. היקף האלימות התגבר לאחר הקמת המאחז חוות מעון ב-1997 ובעקבות האינתיפאדה השנייה. הרשויות הישראליות – הצבא והמשטרה – נמנעות בדרך כלל מהתערבות באירועים האלימים ולרוב אינן ממצות את פעולות החקירה הנדרשות כדי לאכוף את החוק על מתנחלים אלימים. מתנחלים תוקפים רועי צאן קשישים בח'רבת סוסיא, 8.6.08 הפעולות האלימות כוללות תקיפה של פלסטינים במתחמי המחיה שלהם וניסיון לשרוף את אוהלי המגורים, תקיפה פיזית של רועים ושל פעילים ישראלים ובינלאומיים המלווים את תושבי הכפרים, השחתה וכריתה של עצי זית ועצי פרי נוספים, שריפת תבואה, שיסוי כלבים, גניבת צאן ופגיעה בעדרים. מעשים מסוג זה – אשר מתגברים בעונות הזריעה והקציר – מקשים על תושבי הכפרים להגיע עם עדרי הצאן אל אדמות המרעה ומצמצמים את גישתם אל אדמותיהם החקלאיות ואל בורות המים. מאז 2004 התלמידים בכפרי האזור המתגוררים בשטח שהוכרז כשטח אש, והלומדים בבית הספר היסודי בכפר א-תוואני, מלווים מדי יום על ידי חיילי צה"ל ומתנדבים בינלאומיים, המגנים עליהם מפני אלימותם של דרי המאחז חוות מעון.
16 אוגוסט 2012
במקום הגדר המקורית, החל הצבא להקים בדצמבר 2005 מעקה בטון בגובה 82 ס"מ לאורך 41 ק"מ של הכביש, מההתנחלות כרמל ועד דרומית להתנחלות טנא. עיריות א-ד'אהרייה, א-סמוע, יטא וא-תוואני, יחד עם האגודה לזכויות האזרח וארגון שומרי משפט, עתרו לבג"ץ נגד הקמת הגדר, בטענה כי היא חוסמת את המעבר בין השטח שמדרום לה – שבו ישנם כעשרים כפרים ובהם כ-2,000 תושבים, אדמות מרעה ואדמות חקלאיות – ובין שאר הגדה המערבית. בדצמבר 2006 קיבל בג"ץ את העתירה לאחר שקבע שהקמת הגדר אינה עומדת במבחני המידתיות והורה לצבא לפרקה בתוך שישה חודשים. הצבא נמנע מלקיים את פסק הדין של בג"ץ וניסה להציג חלופה הכוללת הצבת פתחים בגדר במרחקים של בין מאה למאתיים מטרים זה מזה. לאחר שהעותרים פנו שוב לבית המשפט ביולי 2007, הפעם לפי פקודת ביזיון בית המשפט, הורה בג"ץ לצבא לפרק את הגדר בתוך 14 יום וזו אכן פורקה באוגוסט אותה שנה.
