שלום,
מים אינם בגדר מותרות. בלי מים, אין חיים. למרות זאת, ישראל אינה מהססת להשתמש גם במשאב בסיסי זה כדי לחזק את שליטתה בגדה וכדי לקדם את עקרונות משטר האפרטהייד: חיזוק וביצור העליונות היהודית בכל השטח שבין הירדן לים.
אנחנו חיים באזור צחיח ויבש ושינויי האקלים כבר מתחילים להשפיע עלינו, אך בין הים לירדן לא קיים מחסור במים. זאת, כתוצאה מתכנון ישראלי מושכל וארוך טווח, הכולל מפעלי התפלה ושימוש במים מטוהרים לחקלאות, ואשר מבטיח לכל הישראלים החיים כאן שפע של מים. כתוצאה מכך, ישראלים – משני צידי הקו הירוק – אינם יכולים אפילו לדמיין מציאות שבה לא יהיו להם מים זורמים, בכל יום, לאורך כל השנה, וכמה שיבקשו.
לעומת זאת, הפלסטינים תושבי הגדה המערבית אינם נהנים מכל השפע הזה וסובלים ממצוקת מים כרונית. ברוב הערים הפלסטיניות המים מסופקים לתושבים במשך ימים ספורים בלבד בכל שבוע או חודש, ורק מעט יותר משליש מתושבי הגדה נהנים מאספקת מים יומית. קהילות רועים רבות אינן מחוברות כלל לתשתיות מים והן תלויות בקניית מים יקרים מקבלנים.
כתוצאה מכך קיימים פערים עצומים בצריכת המים בין ישראלים (משני צידי הקו הירוק) לבין פלסטינים בגדה: ממוצע הצריכה לנפש ליום של ישראלים גבוה פי שלושה (!) מזה של פלסטינים – 247 ליטר לעומת 82.4 ליטר, שהם אפילו פחות מהצריכה המינימלית של מאה ליטר ליום עליה ממליץ ארגון הבריאות העולמי. בקהילות פלסטיניות שאינן מחוברות לרשת המים צריכת המים הממוצעת לנפש נמוכה עוד יותר: 26 ליטר לנפש ליום, בדומה לצריכה באזורי אסון. צריכת המים הכוללת של הישראלים עמדה ב-2020 על פי עשרה מזו של הפלסטינים בגדה, למרות שהאוכלוסייה בישראל גדולה רק פי שלושה.
ישראל, מצידה, מיתממת ומצדיקה את מדיניותה בנוגע למים בטענה שכך סוכם בהסכם הביניים שנחתם בין ישראל לאש"ף לפני כמעט שלושים שנה. אלא שהסכם זה, שממילא אמור היה להיות בתוקף לחמש שנים בלבד, התבסס על אפליה מובנית בין הפלסטינים לישראלים בכך שעיגן את העיקרון לפיו האחרונים צורכים מים על פי דרישה בעוד הפלסטינים צורכים אותם על פי מכסות שנקבעו מראש. כבר בעת חתימת ההסכם מכסות אלה היו רחוקות מלשקף את צורכי הפלסטינים, ומאז גדלה האוכלוסייה בכ-75%, בעוד כמויות המים שישראל מתירה להם לשאוב נותרו כשהיו.
אך בעיקר, ההסכם לא חזה את הפיכתה של ישראל למעצמת מים שאינה תלויה עוד במשאבי המים הטבעיים המשותפים לה ולפלסטינים. בהתחשב בכך, ישראל הייתה יכולה לאפשר לפלסטינים לשאוב כמויות גדולות בהרבה מבלי שהדבר יפגע ולו במעט בצריכת המים הנדיבה מאד של אזרחיה שלה.
דו״ח חדש של בצלם, ישראל מייבשת, מראה כי מצוקת המים של הפלסטינים אינה גזירת גורל או תופעת טבע שלא ניתן להתמודד איתה, אלא היא תוצר של מדיניות ישראלית מפלה, המייצרת בכוונה משבר מים קבוע ומלאכותי עבור מיליוני בני אדם. ישראל, בניגוד לעקרונות בסיסיים של הגינות ומוסר, מנצלת את משאב המים לצורך השגת מטרות פוליטיות ובוחרת במודע ליישם מדיניות הצמאה מכוונת וקמצנית הכוללת לא רק הגבלות דרקוניות על שאיבת מים אלא גם הרס בורות מים והחרמת מכליות המובילות מים לקהילות מבודדות, מהעניות ביותר בגדה.
שלכם,
אייל הראובני
חוקר בצלם
