שלום רב,
תשע השנים בהן זכיתי, מאז מאי 2014, להיות חלק מבצלם היו עבורי התקופה המשמעותית בחיי. וכעת, הגיע הזמן. לכל ארגון מגיעה ההזדמנות להתחדש ולהתפתח – ועבורי אישית יהיה נכון לגלות מה צופן בחובו העתיד.
לפני כשלושה חודשים, כאשר האופק של תום השנה התשיעית לעבודתי כבר התחיל להפציע, הודעתי להנהלת בצלם ולצוות על החלטתי לסיים את התפקיד. אני קשור מאוד לבצלם ולעבודת הארגון – קשר שלא רק שלא נשחק עם השנים, אלא הלך והתהדק. לכן, קשה לי מאוד – ואני כותב זאת מעומק לבי – לסיים את התפקיד שלי כאן בבצלם. אבל למרות הקושי הגדול והאמיתי זהו הצעד הנכון, לטובת בצלם ועבודתו לשנים לבוא.
הנהלת בצלם מובילה בחודשים האחרונים את תהליך החיפוש והמיון, ובקרוב תבחר את המנכ"ל/ית הבא/ה: על כך תבוא הודעה מסודרת. בינתיים אני עדיין כאן, ככל שנדרש, בפרט כדי להבטיח חילופי תפקיד מקצועיים וטובים – כפי שהיה בבצלם בעבר עת התחלפו מנכ"לים, כפי שזכיתי אני עם כניסתי לתפקיד, וכפי שיהיה גם הפעם.
לבצלם יש את ההנהלה והצוות המסורים והמקצועיים ביותר עמם זכיתי לעבוד. דמיינו את תעצומות הנפש הנדרשות מצוות בצלם, אשר מביט יום יום, לאורך שנים, אל הזוועה המתמשכת שהיא מציאות חייהם של הפלסטינים. מביט, מתעד, מבין, נותן פשר. הצוות הזה ראוי – כל יום מחדש – לתמיכה שלכם. דמיינו את עמוד השידרה הנדרש מהנהלת בצלם, לעמוד בלחצים, לשמור על היושרה, להוביל את ההחלטות המשמעותיות ביותר שהארגון קיבל לאורך השנים. ההנהלה הזו ראויה – כל יום מחדש – לתמיכה שלכם. אני אסיר תודה לכולם ויודע שימשיכו בעבודה הקשה של הארגון הנדיר הזה, בצלם, אשר ראוי בכל יום מחדש לאמון, להערכה ולתמיכה שלכם.
לא אנסה לסכם כאן תשע שנים. עבודת הארגון, הרי, מונחת לפניכם. אני מקווה שעשינו את שהיה עלינו לעשות, שהצלחנו להפריע להמשך הנינוח של הסטטוס קוו האכזרי, שעלה בידינו לתת לפחות לחלק מהקורבנות – והם רבים כל כך – פנים ושמות, שקראנו לדברים בשמם הנכון.
אחת התובנות הראשונות שנאלצתי להפנים עם ראשית עבודתי בבצלם הייתה שאין שום מקום בין הים לנהר, שום מקום בכל השטח בו ישראל שולטת, בו כל צוות בצלם יכול להיפגש. הרי תחקירני השטח שלנו בעזה כמעט ואינם יכולים לצאת מהרצועה הנצורה – ובמקרה הנדיר שיקבלו היתר, לא יהיה זה על מנת להיכנס, אלא כדי לעשות את הדרך החוצה, לירדן. גם חלק מהעמיתים בגדה לא יזכו לקבל אישור כניסה. ואילו אנחנו, אמנם לגדה – על פסיפס הבנטוסטנים שהיא והשטחים שביניהם – יכולים להגיע, אבל לא לעזה. רוצים להיפגש, לקיים ישיבת צוות של כל צוות בצלם? ובכן, זה אפשרי בשלל מקומות על כדור הארץ הזה, רק לא כאן. לא בין הים לנהר.
מול המציאות הזו, העבודה של בצלם היא מרד: מרד קבוע בהיגיון ההפרדה. מעצם העבודה המשותפת, בצלם מורד בהיגיון ההפרדה הישראלי בין פלסטינים לבין עצמם, כי למרות כל המחסומים (שיש) והאישורים (שאין) צוות בצלם מבטא את עבודתם של פלסטינים מכל השטח – מ"שם" ומ"כאן", מהגדה ומעזה, מירושלים ומשטחי 1948. ובצלם מורד גם בהיגיון ההפרדה בין יהודים לבין פלסטינים, לא כי באנו לדגמן דוּקִי – אלא כי ביחד אנחנו כופרים במשטר המבוסס על עליונות יהודית. לא הפרדה בין בני אדם ולא עליונות יהודית על פלסטינים, אלא ערכים משותפים המבטאים מחויבות למימוש המלא של כל הזכויות – אינדיבידואליות וקולקטיביות – של כל בני האדם בישראל/פלסטין.
שלכם,
חגי