אלימות של עליונות יהודית

שלום,

באמצע יוני נסעתי לבקר את האג'ר כעאבנה, בת 48, אם לתשעה. היא שכבה בטיפול נמרץ, סובלת מדימום במוח ושבר בגולגולת. ראשה היה עטוף בגזה, פניה נפוחים וחיוורים. ידה השמאלית השבורה הייתה נתונה בגבס ומכשירים רפואיים מחוברים לגופה. כל זה היה תוצאה של התקפה אכזרית של קבוצת מתנחלים שהופיעו ערב אחד בביתה שבאחת הקהילות הבדואיות בראס א-תין: הם הגיעו רעולי פנים, אוחזים באלות ובגז פלפל, התפרצו לאוהל המשפחה והכו את הג'ר, את בעלה מוסטפא ואת בניהם. חיילים הגיעו למקום, ירו באוויר ורדפו אחרי שניים מבניהם אותם עצרו. לאחר כמה שעות הם חזרו ועצרו גם את מוסטפא, לאחר שהשתחרר מבית החולים.

משפחת כעאבנה, כמו עשרות משפחות נוספות בקהילה, נאלצה להתמודד עם תקיפות תכופות מסוג זה במשך תקופה ארוכה. כחודש לאחר התקיפה הם עזבו את בתיהם ועברו לגור בקהילות סמוכות, בתקווה למצוא ביטחון ושקט. עשרות קהילות פלסטיניות ברחבי הגדה המערבית חיות במציאות אלימה דומה לזו. למציאות זו נלווים לחצים נוספים מצד משטר האפרטהייד הישראלי הכוללים הריסות בתים ואיסור על כל פיתוח ולכן קיים חשש שגורלן יהיה דומה לזו של משפחת כעאבנה.

האג'ר כעאבנה בבית החולים. צילום:  איאד חדאד, בצלם

אלימות של מתנחלים מעולם לא הייתה פעולה של בודדים, כזו המנותקת מההקשר הרחב של משטר האפרטהייד. אמנם, את האלימות מבצעים מתנחלים, אך המעשים נטועים עמוק באופיו של המשטר ובמטרותיו האסטרטגיות: הרחקת פלסטינים מאדמותיהם כדי לאפשר לישראל להשתלט עליהן ולהשתמש בהן לצרכיה.

אחת הדרכים בהן נוקטת המדינה כדי להשיג את מטרתה זו היא הקמתן של "חוות חקלאיות", המתבססות על רעיית עדרי צאן ובקר. בשנים האחרונות הוקמו יותר מ-15 חוות כאלה באזור רמאללה בלבד, רובן על המורדות המזרחיים של בקעת הירדן. חוות אלה מאפשרות השתלטות קלה ומהירה על שטחים שהיקפם יכול להגיע לאלפי דונם, בהשקעה אפסית כמעט של משאבים בהשוואה לזו הכרוכה בהקמת התנחלות חדשה. שיטת הפעולה היא פשוטה: אדם אחד או משפחה אחת מתנחלים בלב אזור פלסטיני, שם הם מגדלים את עדריהם בחסות הצבא, המסייע להם למנוע באלימות מפלסטינים להגיע אל שטחי המרעה שלהם, אל אדמותיהם המעובדות ואל מקורות המים ששימשו אותם לפני הקמת החווה.

אני עובד כתחקירן שטח של בצלם באזור רמאללה מזה למעלה מעשרים שנה, שבמהלכן ראיתי ותיעדתי פשעים והפרות זכויות אדם רבים מספור. אך בתקופה האחרונה בולטת ההסלמה במקרי האלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים – הכול בגיבוי המדינה. מספר האירועים שתועדו בשלושת החודשים האחרונים ממחיש את עוצמת האלימות שפלסטינים נאלצים להתמודד איתה: מאז תחילת ספטמבר תיעדתי במחוז רמאללה ואל-בירה 42 אירועים, מתוכם, 7 מקרים היו של תקיפה פיזית, 13 של תקיפת נוסעים פלסטינים באבנים בכבישים (בייחוד בכביש 60), 6 של תקיפת בתים באבנים, 3 מקרים של שריפת כלי רכב, מאות עצים שהושחתו (רובם עצי זית), ו-29 מקרים של פגיעה ברכוש אחר.

במקרים הקיצוניים ביותר חיילים השתתפו בתקיפות בעצמם וירו ירי חי – לפעמים במקביל למתנחלים. כך למשל, בסוף יולי הגיעו חיילים לפזר הפגנה של פלסטינים מאל-מור'ייר שמחו על הקמת מאחזים ועל אלימות מתנחלים באזור. לאחר זמן קצר הגיעו למקום כמה מתנחלים, חלקם חמושים. אחד המתנחלים ירה לעבר מיידי האבנים ואחרים יידו אבנים בעצמם – הכל בנוכחות החיילים שירו גם הם לעבר הפלסטינים. אמג'ד נסר, בן 15, נהרג מירי חי של חייל או מתנחל ושני פלסטינים נוספים נפצעו. במקרה אחר, מתנחלים התקדמו למעיין של הכפר אל-מזרעה אל-קיבלייה. פלסטינים התעמתו איתם ואז הזעיקו המתנחלים שוטרי מג"ב וחיילים, והאחרונים ירו למוות במהדי לדאדווה, בן 17, ופצעו נער נוסף.

מעשי אלימות של מתנחלים בגיבוי המדינה הם ביטוי של האלימות של משטר האפרטהייד – מה שמסביר גם את העובדה שהמשטר כלל אינו מנסה לעצור מתנחלים שפגעו בפלסטינים ואלה, ככלל, לא נדרשים לתת דין וחשבון על מעשיהם. הניסיון של בצלם הוכיח כי גם כאשר הקורבנות מגישים תלונות לצבא או למשטרה הישראלית, אין בכך תועלת. בהיעדר מנגנונים שיגנו על הפלסטינים מפני האלימות, יש צורך בהתערבות דחופה של הקהילה הבינלאומית, כדי שתפעיל לחץ אמיתי על ישראל כדי שתשנה מציאות זו.

שלכם,
איאד חדאד
תחקירן שטח

המאבק נגד גירוש תושבי מסאפר יטא: בצלם פנה לבית המשפט הפלילי הבינלאומי בהאג

בתחילת אוקטובר פנינו לתובע של בית המשפט הפלילי הבינלאומי בהאג וביקשנו את התערבותו הדחופה על מנת להבהיר לישראל כי עליה לחדול לאלתר ממהלכיה לגירוש תושבי הקהילות בדרום הר חברון מבתיהם ומאדמותיהם. במכתב שכתבנו, קראנו לתובע להזהיר את ישראל כי גירוש בכפייה של תושבים בשטח כבוש, גם אם הוא לא נעשה באמצעות העלתם על משאיות אלא דרך אינסוף צעדים יומיומיים שנועדו להפוך את חייהם לבלתי נסבלים, הוא פשע מלחמה.

מאמצי הגירוש של ישראל אינם חדשים והם מוכרים היטב לתושבי הקהילות מזה עשרות שנים. אלא שבמאי השנה קבע בית המשפט העליון – בפסק דין המנוגד להוראות המשפט הבינלאומי ולכללי מוסר בסיסיים – שאין לתושבים הפלסטינים זכות לגור שם ושאין כל מניעה משפטית לגרשם מבתיהם ומאדמותיהם. מאז, הסלימה ישראל את מאמציה והפכה את חיי התושבים לסיוט מתמשך, במטרה לגרום להם לעזוב את בתיהם, לכאורה מרצונם: התושבים סובלים מאיום יומיומי על גופם ועל רכושם מצד חיילים ומצד מתנחלים, ממפגעי רעש וזיהום, מפגיעה יומיומית בתשתיות המעטות המשמשות אותן, מחדירה בלתי פוסקת לפרטיותם ומחוסר ודאות מוחלט לגבי העתיד. הצבא גם קיים באזור פעילות אותה הציג כאימונים צבאיים, שכללה שימוש באש חיה ותנועה של כלי רכב צבאיים (כולל טנקים) דרך הקהילות הפלסטיניות ובסביבתן. כאילו אין די בכך, ישראל גם החריפה את מאמציה לנתק את תושבי הקהילות הקטנות מסביבתן והצבא הציב מחסומים, החרים כלי רכב והקשה על כניסה לאזור של פעילים, של עיתונאים ושל דיפלומטים.

המדיניות הישראלית הגיעה לשיא של ברוטליות לפני כשבועיים, כאשר הצבא הרס את בית הספר היסודי שנבנה בקהילת ח'ירבת א-ספאיי אל-פוקא שבמסאפר יטא, במהלך יום הלימודים. לפני הקמתו, למדו 23 תלמידיו בבית ספר אחר, בקהילת ח'ירבת אל-פח'ית, אך בחודשים האחרונים התנכל הצבא לתלמידים ולמורים, שבין השאר עוכבו במחסומים וכלי הרכב שלהם הוחרמו. הקמת בית הספר נועדה לאפשר לתלמידים ולמורים ללמוד ללא הפרעות אלה. בינתיים הוציאה ישראל גם צוו הריסה לבית הספר בח'ירבת אל-פ'חית ולשלושה בתי ספר נוספים – בח'ירבת ג'ינבה, בח'ירבת אל-מג'אז ובח'לת א-דבע. בארבעת בתי הספר הללו לומדים 172 תלמידים ומלמדים בהם 44 מורים.

סרט תיעודי חדש על הריגתה של שירין אבו עאקלה וטיוחו

רשת אלג'זירה פרסמה לאחרונה סרט תיעודי מקיף אודות הרג העיתונאית שירין אבו עאקלה בג'נין. הסרט כולל ראיונות עם עדי ראייה לאירוע – בהם עמיתיה של אבו עאקלה – ועם נציגים מהממשל האמריקאי וכן סקירה של תחקירים שונים שנערכו בנוגע להריגתה – בכלל זה תחקיר בצלם. מיד לאחר המקרה, מיקמה עצמה ארצות הברית פומבית לצידה של ישראל וגיבתה את הטיוח של האירוע, אך לאחרונה הודיע ה-FBI האמריקאי כי יפתח בחקירה משלו בנושא. ישראל, מצידה, מיהרה להגיב כי אין לה כל כוונה לשתף פעולה עם חקירה זו.

עוד על פעילותנו בתקופה האחרונה:

בתי ספר פלסטיניים נמצאים בסכנת הריסה לא רק במסאפר יטא, אלא בכל רחבי הגדה המערבית. אחד מהם הוא המבנה הצנוע המשמש כבית ספרם של תלמידי קהילת עין סאמיה – יציקת בטון, עליה הוצבו מבנים טרומיים המשמשים כארבע כיתות ושני חדרי שירותים. בעבר נאלצו ילדי הקהילה ללכת ברגל או לנסוע מספר קילומטרים לבית ספר בכפר השכן, כפר מאלכ. הקמת בית הספר מאפשרת להם ללמוד סמוך לביתם.

על פי נתוני האו״ם, בית הספר בעין סאמיה הוא אחד מלמעלה מארבעים בתי ספר בגדה המערבית המאוימים בהריסה, בהם לומדים כ-4,800 תלמידים.

הריסת בתי ספר היא רק אחת הדרכים בהן מנסה ישראל לגרש קהילות פלסטיניות מבתיהן. כחלק ממדיניותה, מונעת ישראל כמעט לחלוטין פיתוח פלסטיני בשטחים שהוגדרו בהסכם הביניים שנחתם בשנות ה-90 של המאה שעברה כ״שטחי C״ – הכוללים את מרבית עתודות הקרקע של כלל הגדה המערבית. בין אם אלו אוהלים פשוטים המשמשים למגורי משפחות או דירים לצאנם, ובין אם אלה צריפים, מבני אבן, או מיכלי מים ופאנלים סולאריים – ישראל מוציאה צווי הריסה, שאת חלקם היא גם מממשת, זאת במטרה להשתלט על עתודות הקרקע האלה עבור עצמה.

ישראל מיישמת מדיניות דומה גם במזרח ירושלים, שגם בה פועלת ישראל כדי לרכז את האוכלוסייה הפלסטינית במובלעות עירוניות צפופות, כשהתכנון והפיתוח נעשה בעיקר עבור האוכלוסיה היהודית. כחלק ממדיניות זו, הורסת העירייה בתים שנבנו ללא היתרים – בהיעדר כל ברירה אחרת. במהלך החודשים אוגוסט, ספטמבר, אוקטובר ונובמבר, הרסה ישראל 44 בתים של פלסטינים במזרח העיר ובמחוז אל-קודס של הרשות הפלסטינית וכן 61 מבנים נוספים שאינם למגורים. 219 בני אדם איבדו את בתיהם (בין אם התגוררו בהם בפועל או שהיו מיועדים למגוריהם), בהם 95 קטינים.

דרך נוספת של המדינה לקידום מדיניות הנישול היא באמצעות אלימות של מתנחלים, שנועדה לגרש פלסטינים מאדמותיהם – בדיוק כמו שקרה בקהילת ראס א-תין, שאת האלימות הקשה שם תיאר תחקירן השטח שלנו באזור רמאללה, איאד חדאד, במכתב הפותח.

במבט ראשון, אלימות זו עלולה אולי להיתפס כפעולה נקודתית של כנופייה אלימה, כמה חמומי מוח קיצוניים, אלה המכונים "עשבים שוטים". אלא שבחינה של מעשים אלה מהבהירה הן את האופי הרחב והשיטתי של אלימות זו, והן את האופן בו היא מגובה על ידי המדינה. זו לא כנופייה, זו המדינה; זה לא נקודתי, זו מדיניות.

התחקירנים שלנו מתעדים עשרות מקרים של אלימות כזו, מדי חודש, בכל רחבי הגדה המערבית. כך, למשל, בתקיפה קשה בחודש שעבר מתנחלים תקפו ופצעו את בני משפחת משני שהגיעו כדי למסוק זיתים לקראת סוף עונת המסיק: אחד מהם נזקק לתפרים בראשו; אחר נפגע בשתי רגליו – רגלו הימנית נשברה והושתלה בה פלטינה, את רגלו השמאלית נשך כלב; לבן משפחה נוסף נגרם קרע בעור התוף והרביעי נחבל בעינו; זרועה של אחת מבנות המשפחה נסדקה; ואילו אם המשפחה חשה ברע ולאחר שעברה כמה בדיקות הוכנסה לצינתור. ת'אאיר בן השבע הסתתר מאחורי המכונית במהלך התקיפה כך שלא נפגע גופנית, אך מאז האירוע הוא מפחד לישון במיטתו ונצמד רוב הזמן לאמו.

התמיכה של המשטר במעשים אלה באה לידי ביטוי פעמים רבות גם בשעת מעשה, כמו בכניסה המשולבת של מתנחלים וחיילים לכפר כיסאן, כאשר האחרונים אבטחו את המתנחלים וירו כמויות אדירות של גז מדמיע לעבר התושבים שניסו להגן על עצמם ועל רכושם. כך היה גם בכניסתם של מתנחלים, מאובטחים על ידי חיילים, לפנות בוקר לכפר א-תוואני שבדרום הר חברון כדי להתפלל בחצר בית שבה הם הודיעו כי נמצאו שרידיו של מבנה "המזוהה כבית כנסת עתיק".

ברצועת עזה נמשכים החיים, למרות שהרצועה הפכה כבר מזמן לבלתי ראויה למגורים כתוצאה מהמצור הכולא את שני מיליון תושביה ועוצר את חייהם מלכת. המצור, המבודד את הרצועה ואת תושביה מהעולם, גרם לקריסתה של הכלכלה ברצועת עזה: ברבעון השלישי של שנת 2022 הגיע שיעור האבטלה ל-46.6%. בקרב צעירים בני פחות מ-29 הוא הגיע ל-75%. התשתיות והשירותים הציבוריים ברצועת עזה קורסים אף הם: 96.2% מהמים הנשאבים ברצועה מזוהמים ואינם ראויים לשתייה, מערכות הביוב לא מתפקדות באופן מלא והחשמל מסופק לתושבים מדי פעם, באופן לא קבוע, לפעמים רק לשעות ספורות. לאחרונה שוחחו התחקירנים שלנו ברצועה עם נשים הנאלצות לגדל את ילדיהן לבד, בנפרד מבעליהן הגרים בגדה המערבית, מרחק של רק כמה עשרות קילומטרים מהם. כמו כן דיברנו עם תושבי הרצועה שנפצעו בהתקפה הישראלית על הרצועה במאי 2021, שסיפרו על התמודדותם עם הפחד והטראומה ועל מאמצי השיקום בצל המציאות הבלתי נסבלת ברצועה.

חברון עלתה לכותרות לאחרונה לאחר ששוטר מג״ב הכה אזרח שהגיע לסיור של פעילי שמאל בעיר. באופן חריג, אירוע זה קיבל סיקור תקשורתי נרחב וראשי הצבא והמערכת הפוליטית מיהרו להגיב עליו. אלא שהפלסטינים תושבי העיר סובלים מאלימות יומיומית. זו כוללת הגבלות קיצוניות על תנועתם, פגיעה ברכושם מצד מתנחלים תושבי העיר, וכן אלימות והטרדות מצד חיילים – כמו הירי וההתעללות במוסטפא אל-הסיס, נער בן 16 שחיילים תועדו סוחבים אותו כאילו היה שק ולא אדם פצוע. מאוחר יותר הוא אובחן בבית החולים עם חור כניסה של קליע חי בשוק שמאל ושבר בעצם ונזקק לניתוח; או העיכוב במשך למעלה מחמש שעות של חמאם ור׳אזי מחארמה, שני אחים בני 8 ו-10.

האלימות של המשטר הישראלי מתרחשת בכל רחבי השטחים, גם בתוך בתי התושבים, שכבר מזמן אין להם שום מרחב פרטי או מקום מוגן. כך, למשל, תיעדנו כניסה של חיילים ושוטרים לבית ספר שבו הם תקפו מורים ותלמידים; וכן כניסה לילית לבית משפחת א-רזאם, במהלכה חיילים גנבו תכשיטי זהב מהמשפחה.

בצלם בתקשורת: