שלום,
מזה שנים מעלה המשטר הישראלי את אותו המחזה, שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש. אלפי עצירים מנהליים כבר לוהקו אליו בעל כורחם, מובלים אזוקים לאולם בית המשפט, שומעים את שנאמר עליהם – ובעיקר את מה שלא נאמר.
מערכה ראשונה: התובע, חייל במדים, מבהיר בטון סמכותי כי העצירים מהווים סכנה לביטחון האזור. השופט, אף הוא חייל במדים, מהנהן. הסניגור שואל למה, ואיפה הראיות, ולמה לא כתב אישום. התובע מבטל את השאלות, אומר שכל התשובות הן בחומר החסוי שהעביר השב"כ, השופט מהנהן.
מערכה שנייה: העציר ועורך דינו מוצאים מהאולם, השופט מסתכל לבדו במה שאמר השב"כ. הכל חסוי. העציר ועורך דינו חוזרים לאולם, השופט מהנהן ומאשר את צו המעצר. אולי יורה על קיצורו בכמה שבועות. העציר מובל אזוק חזרה לכלא. עדיין לא יודע למה, עדיין לא יודע על סמך מה הנהן השופט ומדוע קבע כי הוא צריך להיות במעצר.
מערכה שלישית (כעבור כמה חודשים): התקופה שצויינה בצו המעצר הסתיימה, העציר אמור לשוב לביתו. אלא שאז, רגע לפני השחרור מגיש לו הסוהר צו מעצר נוסף. ושוב הוא מובל אזוק לבית המשפט, שוב הוא אינו יודע למה, שוב חומר חסוי מהשב"כ, שוב שופט מהנהן, ושוב חזרה לכלא. עדיין לא יודע למה, עדיין לא יודע מתי ישוב לביתו.
ההצגה לא יורדת מהבמה. עוד מעצר ועוד מעצר. צו מעצר חדש, צו חידוש. עוד דיון, עוד אישור. שוב ושוב.
במהלך השנים ניסו העצירים המנהליים למחות נגד מעצרים אלה. היו עצומות, היו קמפיינים, כמה מהעצירים אף שבתו רעב – חלקם הגיעו לסף מוות. כלום לא עזר. המשטר הישראלי ממשיך בשלו, עוד ועוד צווי מעצר, עוד ועוד עצירים מנהליים.
ואז, החליטו העצירים המנהליים לפרוש מההצגה. מתחילת ינואר הם מחרימים את הדיונים בבתי המשפט ומסרבים להגיע אליהם. ההצגה הזו הרי כלל לא נועדה עבורם, אינה מסייעת להם וכל תפקידה הוא להעניק לגיטימציה למעצרים המנהליים ולדחות את הביקורת נגדם. הרי זה כבר לא סתם מעצר שאלוף הפיקוד הורה עליו אלא שופט אישר אותו!
כבר ארבעה חודשים שהם לא מגיעים לדיונים בבתי המשפט. אחד העצירים הסביר שהוא מסרב להגיע "מתוקף הזכות שלי לא להיות נוכח במה שמכונה דיונים בבית משפט שכן מדובר בהליך שרירותי הנשלט על ידי הכיבוש. המעצר המנהלי אינו חוקי ולמודיעין של משטר הכיבוש ולמה שנקרא מערכת המשפט שלו אין לגיטימציה. אני לא מכיר בחוקיות של הליך משפטי זה ולא בבית המשפט ולא מכיר בחוקיות המעצר המנהלי".
אבל מה הסתבר אז? שבניגוד למה שהיה נדמה, העצירים המנהליים הם בכלל לא השחקנים הראשיים, אפילו לא המשניים. המשטר הישראלי אינו זקוק להם כדי להעלות אותה, הם רק ניצבים אילמים. וכך, כבר ארבעה חודשים ממשיכה ההצגה להתקיים כבעבר, ללא כל שינוי – למרות העדרם והעדר הסניגורים המייצגים אותם. התובע הצבאי טוען, השופט הצבאי מהנהן, המעצר מאושר.
מעצר מנהלי הוא אמצעי אכזרי, קיצוני. לקושי הנלווה למעצר עצמו, לתנאים הקשים השוררים בבתי הכלא ולניתוק מהמשפחה, מחברים ומהסביבה, נלווה חוסר הוודאות הבלתי נסבל – הן על הסיבה למעצר והן על מועד השחרור. ולמרות זאת, כשזה מגיע לפלסטינים, ישראל עושה באמצעי זה שימוש סיטוני נרחב, הכל באישור היועצים המשפטיים, שופטים צבאיים ושופטי בית המשפט העליון.
אלא שאין בכל אלה כדי להפוך את המעצרים המנהליים לחוקיים או לראויים. בנושא זה, כמו גם בשלל היבטים נוספים הנוגעים למשטר העליונות היהודית על הפלסטינים, מערכת המשפט הישראלית אינה מייצגת את הצדק ואף אינה שואפת לכך. היא מייצגת רק את האינטרסים של משטר האפרטהייד והיא פועלת כדי לאפשר את הנצחתו בכל השטח שבין הים לירדן.
שלכם,
יעל שטיין
מנהלת מחלקת מחקר
***
קראו את נייר העמדה המלא של בצלם בנוגע להחרמת ההליכים בבתי המשפט הצבאיים:
