מבזק מיוחד: הפשיטה על הכפר. המיפוי של הבית בלב מחנה הפליטים. יחידות מיוחדות. לאור יום! העברנו מסר, המחבל נוטרל, האח מבוקש, אין נפגעים לכוחותינו, סיירת מטכ"ל, זוהו פגיעות, אין מגבלות, נסיר את הכפפות, "אזרחי ישראל".
מה נשתנה?
רגע, מוסרים לי באוזנייה שמדובר ביהודי. בנפגע נפש. טרגדיה. באלמנה. האירוע יתוחקר. בקטין. יופקו הלקחים.
מה נשתנה?
ואחרי הפרסומות: כיצד ייתכן שחלפו ארבע דקות. מחדל! הגדר פרוצה. פאנל מומחים למיקרו-טקטיקה ימחזרו קלישאות ויעלו גירה בשידור חי, בכל הערוצים.
מה נשתנה?
ורק המתים שותקים. כתמי הדם כבר נשטפו, אבל הדמעות עדיין זורמות. שתיקה עצובה, ללא קלישאות. רק עצב נורא על החיים שנהרסים, על האדנוּת, על הברוטליות. על המחשבה שעוד חומה, עוד כוחנות ועוד דם הם מה שנדרש. על היעדר הזיכרון של העבר הקרוב והרחוק, על האיוולת, השחצנות והתהום. התהום.
עוד גל, ועוד סבב, ועוד מבצע, ועוד מיתוג מכובס לימים של דם. הפחד שכולם חיים איתו. מספרם ההולך ומאמיר של המתים. מבצעי נקמה בחסות של "ביטחון". עוד דם.
להזדעזע מהאלימות רק כשהיא ברחובותינו, זו בחירה פוליטית. משמעותה: דה-הומניזציה של מי שהאלימות המאורגנת היטב שלנו שולטת ברחובותיהם – ובכל היבט של חייהם – כל יום. גזל אדמות, הגבלות תנועה, הריסות בתים: יום יום של אלימות מדינה שהיריעה קצרה מלהכיל. זעזוע סלקטיבי כאשר האלימות מגיעה ״אלינו״ מבטיח בדיוק את מה שהבטיח מאז ומעולם: שמעגל האלימות יימשך.
כלום לא השתנה וכלום לא ישתנה כל עוד הבסיס לניהול החיים כאן הוא עליונותם של יהודים על פלסטינים.
לכן, השנה אנחנו שואלים מה נְשַׁנֶּה – ואיך.
חג חירות – לכולם.