בצהרי יום ראשון, ה-1.11.20, הגיעו ג'יהאד ונידאא' ג'אזי, בני 47 והורים לתשעה ילדים, למטע הזיתים שלהם. שטח המטע דונם וחצי, וגדלים בו 26 עצי זית בוגרים. החלקה נמצאת ממזרח לכפר א-סאוויה, בין כביש 60 לגדר הבטחון של ההתנחלות עלי. בני המשפחה לא נדרשו מעולם לתאם את הגעתם לאדמותיהם.
בסביבות השעה 15:00, בעת שג'יהאד ונידאא' מסקו זיתים, הגיחו פתאום כחמישה מתנחלים, שאחד מהם החזיק אלה מעץ, והחלו ליידות אבנים על בני הזוג. ג'יהאד קרא לנידאא' להימלט, והתעכב לאסוף את שק הזיתים שהספיקו למלא רק עד למחציתו. הוא החל לרוץ כשהוא נושא את השק, אך נפל ארצה על אבנים ונחבל קשות בראשו ובידיו ואיבד את הכרתו. כשראו אותו המתנחלים נופל הם התרחקו לכיוון ההתנחלות עלי, ונידאא', ששמעה את בעלה צועק, חזרה כדי לסייע לו.
נידאא ג'אזי התיזה מים על פניו של בעלה, וכששב להכרתו סייעה לו להגיע למכוניתם שחנתה במרחק של כ-600 מטרים מהמקום. ג'יהאד ג'אזי, שידיו נפגעו באורח קשה, הצליח אך בקושי לנהוג עד לביתו, בעודו לוחץ על הדוושות בשעה בה אשתו מנווטת ומסובבת את ההגה. לכשהגיעו הביתה, לקחו אותו בני משפחה לבית חולים בסלפית. לאחר בדיקה וצילומי רנטגן הוא הועבר לבית החולים רפידיא בשכם, שם טיפלו הרופאים בפצע בראשו וניתחו את שתי ידיו בשל חומרת השברים.
בעדות שמסר לתחקירנית בצלם, סלמא א-דיבעי, סיפר ג'יהאד ג'אזי כיצד נחבל בעת שהוא ואשתו נמלטו מהמתנחלים:
תוך כדי העבודה, בסביבות השעה 15:00, פתאום נחתו קרוב אלינו אבנים. הסתכלתי לאחור וראיתי 4-5 מתנחלים צעירים, בני 20-18, שיידו אבנים לכיוון שלנו. אחד מהם גם החזיק אלה מעץ.
צעקתי לאשתי שתברח משם. הרמתי את השק של הזיתים שהספקנו למסוק, שהיה חצי מלא, וראיתי את המתנחל עם האלה רץ לכיוון שלי. ברגע שהתחלתי לרוץ נתקלתי בגדר אבנים היקפית ולא הייתה לי ברירה אלא לקפוץ מעליה. קפצתי ונפלתי, עם הידיים קדימה כדי להגן על הגוף שלי. הרגשתי כאב חזק בראש ואיבדתי את ההכרה.
התעוררתי כשאשתי התיזה מים על הפנים שלי. ניסיתי לקום אבל לא הצלחתי. הסתכלתי על הידיים שלי ומיד הבנתי שיש לי שברים בידיים. העצם נראה מתחת לעור. גם דיממתי מהפנים. ניסיתי להרים ידיים כדי לנגב את הדם אך לא יכולתי. היו לי כאבי ראש עזים. הסתכלתי לכיוון ההתנחלות ואז ראיתי את המתנחלים הולכים לכיוון ההתנחלות.
נידאא' ג'אזי סיפרה בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם, סלמא א-דיבעי, על פציעתו של בעלה והשלכותיה:
התחלתי לרוץ מהר וחשבתי שבעלי רץ אחריי. פתאום שמעתי אותו צועק וקורא לי. הסתכלתי אחורה וראיתי אותו שוכב על האדמה. רצתי אליו רועדת מפחד. הוא היה בערך 30 מטר ממני. כשהגעתי אליו ראיתי אותו שרוע על האדמה והפנים שלו היו מכוסות בדם. התחלתי לצעוק ולבכות, לא ידעתי מה לעשות. היינו רחוקים מהישוב והרגשתי חסרת אונים. בעלי היה מחוסר הכרה. התזתי מים מבקבוק על הפנים שלו והוא התעורר.
הידיים שלו היו הרוסות לגמרי, העצמות בלטו החוצה בשתיהן. כל מה שעניין אותי היה לפנות אותו משם לפני שהמתנחלים יחליטו לחזור אלינו. עזרתי לבעלי לעמוד וכשהגענו למכונית הייתה לנו בעיה – שתי הידיים שלו היו מרוסקות ואני לא יודעת לנהוג. הטלפונים שלנו לא פעלו ולא יכולנו להזעיק עזרה.
בעלי התיישב מאחורי ההגה ואני התיישבתי לידו, במושב הקדמי. הוא שלט בבלמים ובגז ואני שלטתי בהגה. הסתכלתי עליו וראיתי שיש לו כאבים עזים בידיים. החזקתי את ההגה ובכיתי, לא הייתה לי דרך להקל עליו. הוא בעלי וידיד נפש שלי, אבא של בני ובנותיי, הוא המפרנס היחיד של המשפחה שלנו ואין לנו אף אחד חוץ ממנו.
בדרך פלא הצלחנו להגיע לבית שלנו. הילדים שלי יצאו אלינו וכשהם ראו את אבא שלהם כולם התחילו לבכות, אפילו הבנים הגדולים. הם לא היו מסוגלים לראות אותו ככה. קראתי לאחים של בעלי והם הסיעו אותנו לבית החולים, שם התברר שבעלי צריך לעבור ניתוח בשתי הידיים, כדי שיקבעו את העצמות עם מסמרים ופלטינות.
אני חוששת שבעלי כבר לא יוכל לחזור לעבוד כמו שעבד קודם, בגלל הפגיעה הקשה בידיים שלו. אני עברתי בעבר תאונת דרכים ועד היום לא חזרתי לרוץ או ללכת כרגיל.
למרות ששום אבן לא פגעה בבעלי, הוא נפגע מההתקפה של המתנחלים. לא הייתה לנו ברירה אלא לברוח. אם היינו מנסים להתגונן ומיידים עליהם אבנים בחזרה, היו מאשימים אותנו. לא חשבנו שדבר כזה יכול לקרות לנו באדמה שלנו. אנחנו מגיעים לחלקה הזאת כמה פעמים בשנה, בעונות החריש, הגיזום והמסיק, ומעולם לא קרה לנו דבר כזה.
ההתנחלות עלי הוקמה בשנת 1984 כ-700 מטר מבתי א-סאוויה.