ביום שבת, ה-15.8.20, שוב תקפו מתנחלים את שני בתי משפחת עומרי בשכונה הדרומית של כפר עסירה אל-קיבלייה – פעמיים במשך אותו יום. בסביבות השעה 16:00 הגיעו למקום שני מתנחלים, יידו אבנים במשך כמה דקות על ביתם של אניס ורפיק עומרי ואז נסוגו לכיוון התנחלות יצהר. בסביבות השעה 18:00 הגיעו למקום כ-15 מתנחלים והחלו ליידות אבנים לעבר אחד מבתי משפחת עומרי. כמה חיילים שליוו אותם ירו רימוני גז והשליכו רימוני הלם לעבר התושבים שיצאו להגן על בתיהם. החיילים המשיכו לירות גם לאחר שהמתנחלים עזבו את המקום, ורק בסביבות השעה 20:00 הסתלקו גם הם.
כך תארה מייסאא עומרי, את תקיפת ביתה בעדות שמסרה ב-16.8.20:
ביום שבת, ה-15.8.20, בסביבות השעה 16:00, הייתי על הגג של הבית עם בעלי והבנים שלי וראיתי שני מתנחלים במרחק של מטרים ספורים מהבית של הבנים שלי אניס ורפיק. הם יידו אבנים על הבית שלהם ואז ברחו לכיוון ההתנחלות. אחרי שעתיים בערך הגיעו כ-15 מתנחלים מכיוון ההתנחלות יצהר יחד עם 4-3 חיילים. המתנחלים זרקו אבנים על הבית שלנו והחיילים ירו רימוני גז וזרקו רימוני הלם לכיוון התושבים שיצאו להגן על הבתים. כמה רימוני גז נחתו על גג הבית שלנו ובחצר הבית. לא ידעתי מה לעשות. רפיק, אשתו ושלושת הבנים הקטנים שלהם, בני 3, 4 ו-5, היו אצלנו בבית, וגם אשתו של הבן שלי אניס, בחודש תשיעי להריון. חיפשתי חדר בטוח, הכי רחוק שאפשר מריח הגז, ולקחתי איתי בצל, מים ושמרים. הפעלתי את המאוורר וסגרתי חלונות. החיילים המשיכו לירות לכיוון שלנו רימוני גז גם אחרי שהמתנחלים חזרו להתנחלות.
העניינים נרגעו רק אחרי 20:00, כשהחשיך וגם החיילים הסתלקו. לא יכולנו לישון כל הלילה מרוב פחד שהמתנחלים והחיילים יחזרו. בעבר מתנחלים כבר השחיתו את המכונית שלנו וחששנו שהם יעשו שוב משהו דומה. הילדים הצעירים שלי, וגם הנכדים הקטנים, ובתוכם רעד הקטן, בן שלוש, שואלים אותי כל הזמן אם הם יחזרו ושוב ישתמשו בגז מדמיע נגדנו.
בכל פעם שאנחנו מנסים לשכוח את כל הדברים הרעים שקרו לנו פה זה חוזר על עצמו, ובכל פעם המצב נהיה יותר גרוע.