מדוע כוחות הביטחון וצוותי הכיבוי הישראליים לא התגייסו לכיבוי השריפות, והפקירו את הקורבנות הפלסטינים להתמודד עם האש לבדם? מדוע הם מנעו מכבאית פלסטינית להושיט יד, ועצרו אותה בדרכה לזירת האירוע? כך נראית אלימות מתנחלים בשירות המדינה:
זה קרה ב-15.6.20, אחר הצהריים: שישה חקלאים מכפר מאלכ, שעיבדו את אדמותיהם לא רחוק מצומת עין סאמיה, הבחינו בג'יפ שעצר שוב ושוב לצד הדרך. בכל עצירה ירדו ממנו מתנחל או שניים - והציתו שדות פלסטיניים. החקלאים צעקו לעבר המתנחלים, ואלו הבינו שהתגלו ונמלטו לכיוון ההתנחלות כוכב השחר (התנחלות שהוקמה ב-1977, כשלושה קילומטרים מאדמותיו של הכפר עין סאמיה).
החקלאים שהבחינו בהצתות הזעיקו תושבים מכפר מאלכ ועין סאמיה, ועשרות מהם הגיעו לסייע במלאכת הכיבוי.
כעשר דקות לאחר הגעת התושבים, הגיעו לזירת ההצתות גם ג'יפים של הצבא ומג"ב וניידות משטרה. במקום לפעול כנגד האש המתפשטת, אנשיהם נעמדו וצפו במתרחש מרחוק. גם צוותיהן של שתי כבאיות, שהוקפצו מהתנחלויות סמוכות, צפו בשריפות מרחוק מבלי לנקוף אצבע - על אף פניות התושבים ובקשות הסיוע שלהם.
לאחר מספר דקות הגיעה למקום גם כבאית של ההגנה האזרחית הפלסטינית, אך היות שהשטחים החקלאיים מוגדרים כשטח C - צוותה לא מורשה להגיע לאזור ללא אישור. עקב השבתת התיאום הבטחוני בין הרשות הפלסטינית לבין הצבא, צוות הכבאית הפלסטינית לא יכול היה לתאם את ההגעה. הם קיוו שהחיילים יתנו להם לעבור ולעצור את האש אך תקוותם נכזבה: כוחות הביטחון עצרו את הכבאית, ולאחר המתנה בת שעתיים הצוות התייאש ועזב את המקום.
התושבים נאלצו להיאבק באש בכוחות עצמם. הם שפכו עליה מכלי מים קטנים, השליכו על הלהבות שמיכות רטובות ועלי עצים, וסיימו את מלאכת הכיבוי רק בשעה 18:30 בערב. בינתיים כילתה האש שטח של כ-100 דונם, כמחציתו אדמות מרעה, שדות מעובדים, גידולי שעורה ובקיה (מספוא לבהמות). השריפות הסבו נזקים כבדים לחקלאים ולרועי צאן מהאזור, שיאלצו עכשיו לרכוש מספוא עבור הבהמות.
דיאא רוסתום, בן 33, נשוי ואב לשלושה, חקלאי מהכפר מאלכ, סיפר לתחקירן בצלם, איאד חדאד, על הצתת השדות:
ביום האירוע עבדתי כשכיר בחלקה שנועדה לגידול זעתר. התחלנו לעבוד בסביבות השעה 16:00, כשראיתי ג׳יפ לבן, עם לוחית רישוי צהובה, עוצר בצומת עין סאמיה - 300 מטרים מאיתנו. מהג'יפ ירד גבר שהתכופף ליד שדה יבש לצד הכביש. באותו רגע יצאה מדרך עפר סמוכה מכונית פלסטינית והאיש נבהל, חזר לג'יפ ונסע לכיוון ההתנחלות כוכב השחר.
בעונת הקציר מתנחלים מציתים הרבה פעמים את השדות שלנו, אבל אחרי שהוא ניסה המשכנו לעבוד כרגיל ולחרוש את האדמה. בשעה 16:15 ראינו רכב לבן שנראה כמו אותו ג'יפ, מתקדם לאט לכיוון שלנו, וראיתי שבשדות שמאחוריו, ליד הכביש, משתוללת אש. התחלנו לצעוק, רצנו לשם והזעקנו עזרה מכיבוי האש. פתאום הרכב עצר שוב, במרחק של חצי קילומטר מהשריפה, והמתנחל ירד והצית אש בעשבים היבשים שצד הדרך.
המתנחל ראה אותנו צועקים וקוראים לעזרה ובתוך שניות עלה בחזרה לרכב והמשיך דרומה. הוא עצר במרחק של חצי קילומטר ושוב הצית שדה, ואז הרכב התרחק ונסע לכיוון ההתנחלות כוכב השחר. לא הצלחנו לרדוף אחריו או אפילו לצלם אותו כי היינו עסוקים בניסיונות לכבות את האש. האש התפשטה מהר. השתמשנו בכל מה שהיה בהישג ידינו – חתיכות גומי, ענפים ושיחי סירה קוצנית.בינתיים קראו ברמקולים של המסגד בכפר מאלכ לאנשים להגיע ולעזור בכיבוי האש והגיעו עשרות אנשים.
ח׳אלד ר׳ניימאת (42), נשוי ואב לשישה ילדים, גם הוא חקלאי מכפר מאלכ, תיאר באוזני תחקירן בצלם, איאד חדאד, על התנהלות כוחות הביטחון וההפסדים שספגה משפחתו עקב הצתת שדותיו:
הצבא והמשטרה הגיעו למקום השריפות כבר בהתחלה, אבל לא עשו כלום. הגיעו גם כבאיות ישראליות וגם הצוותים שלהן, לא עזרו בכלל ורק היו בכוננות למקרה שהאש תתפשט לעבר ההתנחלויות. כבאית של ההגנה האזרחית הפלסטינית, מהכפר הסמוך א-טייבה, הגיעה גם היא - אבל הצוות שלה לא הצליח להשיג תיאום ולא יכול היה להיכנס לשטח. הם חיכו הרבה זמן ובסוף התייאשו ועזבו.
על-פי ההערכות נשרפו בשלושת אתרי ההצתה בסה"כ יותר מ-100 דונם של אדמות, כאשר במרבית השטח היו צמחי בר וצמחים טבעיים של הגבעות המשמשים לרעיית צאן. אירוע זה יאלץ אותנו לקנות כמויות רבות של מספוא, בשווי אלפי שקלים.