כובר, מחוז רמאללה: מתנחלים חוטפים שני צעירים, מתעללים בהם ומעבירים אותם לידי חיילים. אלו מחזיקים בהם שעות בלי שום סיבה

על עשרת הדונמים של משפחת סלאח מכובר גדלים עצי זית. ביום שלישי, ה-7.4.20, יצאו אחמד סאלח (64) ושני בניו, עבד אל-פתאח (32) ומחמוד (29), לחרוש חלקה המשתרעת כארבעה קילומטרים ממערב לכובר. כחצי שעה לאחר הגעתם למקום, התנפלו עליהם שלושה מתנחלים, בשנות העשרים לחייהם, ואת שקרה אחר כך לא ישכחו הקורבנות לעולם:

אחד המתנחלים היה חמוש ברובה, השני באקדח והשלישי החזיק בידו סכין או אולר. הם כיוונו את נשקם אל בני המשפחה, ואחד מהם סטר לאב והורה לו להסתלק מהמקום. לאחר שהאב התרחק, נדחף עבד אל-פתאח אל הקרקע וידיו נקשרו בחבל. המתנחלים לקחו מהאחים את מכשירי הטלפון שלהם והובילו אותם מהמקום באיומי נשק, כשאחד מהם אוחז בחבל שבו נכבלו ידיו של עבד אל-פתאח. אחמד סלאח שב לביתו והודיע למת"ק הפלסטיני על חטיפת בניו.

המתנחלים הוליכו את השניים כקילומטר, בעודם חולפים דרך שדות קוצים מסולעים וחוצים גדרות, הכו את האחים וקיללו אותם ללא הרף. מסע הייסורים הסתיים כחצי קילומטר מההתנחלות חלמיש, ליד ג'יפ סיור צבאי, חמישה חיילים ורכב ביטחון של ההתנחלות.

החוטפים טענו באוזני החיילים שהאחים סלאח תכננו לגנוב מהם פרות, וכתגובה למידע הזה הסירו החיילים את החבל מידיו של עבד אל-פתאח, העלו את השניים לרכב הביטחון של ההתנחלות ואזקו את ידיהם באזיקונים. רכב הביטחון, בו נהג קב"ט ההתנחלות, נסע למחנה צבאי מול הכפר דיר ניזאם בליווי הג'יפ הצבאי. במהלך הנסיעה קילל הקב"ט את האחים, ועם הגיעם למחנה - הושיבו החיילים את האחים והציבו חייל כדי לשמור עליהם. הם שוחררו לאחר כמה שעות ומכשירי הטלפון שלהם הושבו לחזקתם.

מחוץ למחנה הצבאי פגשו האחים קבלן פלסטיני שהסיע אותם למחסום עטארה הסמוך, ומשם אסף אותם הביתה אחיהם מוחמד. בבית ציפו להם בני משפחה ותושבים מהכפר שדאגו מאז דיווח אביהם על התקרית. האחים החבולים נבדקו במרכז הרפואי פלסטין שברמאללה, שם בחנו את החבורות שלהם, סיפקו להם משככי כאבים ושחררו אותם לביתם. עבד אל-פתאח סאלח, שסבל מכאבים באוזנו, נבדק לאחר מספר ימים על-ידי רופא אף אוזן גרון, ובעור התוף שלו התגלו נקב וקרע, ככל הנראה כתוצאה ממכה חזקה שחטף באוזנו.

בעדות שמסר ב-14.4.20 לתחקירן בצלם, איאד חדאד, תיאר עבד אל-פתאח סאלח את מה שאירע באותו יום:

ניצלתי את זה שלא עבדתי בתקופת ההסגר, בגלל הקורונה, והלכתי עם אבי ואחי לחלקת האדמה שלנו, כדי לעשב ולחרוש אותה. היה יום נעים ומתאים לעבודה, וכשהגענו שמחנו שלא היו מתנחלים בסביבה – למשל המתנחל שמשחרר לעיתים קרובות את הפרות שלו במטעים שלנו, וגר במאחז חמישה קילומטרים מאתנו.

התחלנו לעבוד ופתאום, מבין העצים, הופיעו שלושה מתנחלים חמושים. הם ניגשו אלינו בצורה מאיימת ונבהלנו מאוד. אחד מהם מיד נתן לאבא שלי סטירה והורה לו להסתלק. הגבוה דחף אותי לקרקע, השכיב אותי וקשר לי את הידיים מקדימה עם חבל ארוך. הוא בעט בי בירך והכאיב לי מאוד.

הם הכריחו אותי ללכת לפניהם, כשהמתנחל הגבוה מחזיק בקצה החבל שקשור לידיים שלי, כמו שמובילים בהמה. הוא הוליך אותי בלי להתחשב אם מעדתי או נפלתי. כל הדרך הוא הכה אותי, בעט בי, קילל אותי וצעק עליי ונראה שהוא נהנה מזה. מתנחל אחר הוביל את אחי מחמוד, שלא היה קשור כי לא היה להם עוד חבל, ושמעתי אותו מקלל ומכה גם אותו.

בכל פעם ששאלנו לאן הם לוקחים אותנו ומה הם רוצים מאתנו חטפנו רק צעקות: שקט, שקט ומכות. הם קיללו וצעקו בעברית ולא הבנו שום דבר. המכה האחרונה שחטפתי הייתה סטירה חזקה מאוד באוזן ימין מהמתנחל הגבוה. המכה הייתה כל-כך חזקה שהרגשתי סחרחורת, טנטון חזק וממש ראיתי ניצוצות בעיניים. השתגעתי, רציתי להגיב אבל הוא איים עליי בנשק והורה לי לציית ולהמשיך ללכת.

הם לא הזדהו ולא הציגו שום תעודות והרגשנו שזו חטיפה. לא ידענו לאן הם לוקחים אותנו ופחדנו מאוד, במיוחד מפני שהם התנפלו עלינו כשעבדנו במטע ולא היה בינינו שום עימות קודם. כל הדרך הם צילמו אותנו, תמונות ווידאו, אבל בגלל שהם לקחו לנו את הטלפונים לא יכולנו להתקשר לאף אחד.

בעדות שמסר אחיו מחמוד לתחקירן בצלם, איאד חדאד, הוא סיפר:

בערך קילומטר מחלמיש חיכה למתנחלים רכב של שומר ההתנחלות וג'יפ סיור צבאי. הם העבירו אותנו אליהם ודיברו עם החיילים על "הוכחות" שיש להם לגניבת הבקר שלהם. אחר-כך לקחו אותנו ברכב של שומר ההתנחלות למחנה צבאי והושיבו אותנו על ספסל ליד קונטיינר של החיילים. אף חייל לא דיבר עמנו ולא שאל אותנו שום דבר. אחרי חמש שעות של עיכוב הגיע קצין שהחזיר לנו את הפלאפונים ואמר לנו ללכת משם.