ג'ברין אבו עראם, בן 56 ואב לתשעה, יצא לרעות את צאנו בצהרי יום שלישי, ה-21.4.20. המרעה התנהל בניחותא, על אדמותיו שממערב לקוואוויס, ואשתו של אבו עראם עסקה בחקלאות לא רחוק.
מכונית עם לוחית רישוי ישראלית הגיעה מכיוון מאחז מצפה יאיר, ועצרה על הכביש. שני מתנחלים ירדו ממנה, התקרבו לאבו עראם, ואחד מהם ריסס לעברו גז פלפל. אבו עראם נסוג והחל ליידות אבנים לעבר המתנחלים, בניסיון להרחיקם.
בעדות שמסר ב-27.4.20, לתחקירן בצלם, מוסא אבו השהש, סיפר:
שני בחורים ירדו מהרכב, דיברו ביניהם בעברית ואחד אמר לשני: "אין כאן אף אחד חוץ ממנו, אנחנו יכולים לשחוט אותו ולקחת את העיזים שלו". אחד מהם התקדם לעברי, בעודו אוחז בחפץ שנראה כמו אקדח. חשבתי שהוא יירה בי. צעקתי כדי להזעיק עזרה וקיוויתי שאשתי תשמע אותי.
המתנחלים יידו אבנים על אבו עראם, ואחד מהם לקח עז והכניס אותה למכונית. אחר כך חזר ולקח עז נוספת. אשתו של אבו עראם הגיעה והתחילה לצעוק, והמתנחלים נכנסו למכונית ועזבו את המקום עם העיזים.
אבו עראם צילם את המכונית ויצר קשר עם פעילי זכויות אדם באזור, שהזמינו את המשטרה. שוטרים שהגיעו לאחר כמה דקות הסיעו את אבו עראם לתחנת המשטרה, שם הגיש תלונה.
בהמשך עדותו סיפר אבו עראם על החקירה, וסיפק את מסקנותיו מהאירוע:
החוקר הבטיח לי שיחפש את המתנחלים ויחזיר לי את העיזים, ואני אמרתי לו שזה לא קשה כי המתנחלים נסעו למאחז מצפה יאיר. החוקר ענה שהוא יודע את העבודה שלו וייצור איתי קשר... חלף שבוע ויותר מאז האירוע, ואף אחד לא התקשר. לא החזירו לי את העיזים שלי ואני בספק שאקבל אותן אי פעם. אני לא חושב שהמשטרה תיצור איתי קשר כי הם לא מעוניינים לרדוף אחרי המתנחלים.
אנחנו כאן, על האדמה שלנו, עם הצאן שלנו, וכל מה שאנחנו רוצים זה לחיות. אבל אין לנו הגנה ואנחנו חיים בפחד וחרדה תמידיים מפני התקפות המתנחלים. הם פועלים מחוץ לחוק והאיום הוא ממשי. אין לנו ברירה אלא לחיות במציאות המסוכנת הזאת.
בסמוך לאדמותיה של משפחת אבו עראם עובר כביש 317. שביל עפר מוביל מהכביש למאחז מצפה יאיר, שהוקם בשנת 1998.