ניוזלטר

 
נערה עוברת במחסום בחברון בדרכה הביתה מבית הספר. מתוך בלוג הצילום של בצלם

שלום,

כבר קרוב לשלושים שנה שאנחנו מדווחים על הפרות של זכויות האדם בשטחים: הריסת בתים, גזל אדמות, הרג פלסטינים, גירוש קהילות ועוד ועוד. אבל האם זו התמונה המלאה?

יש מי שאולי יקבל את הרושם שהכיבוש מורכב רק מהפרות קיצוניות כאלה, מביטויים בוטים של אלימות כמו אלה שזוכים לרוב לסיקור חדשותי. אבל למעשה הכיבוש מפר את זכויות האדם של מיליוני פלסטינים כל יום, כל שעה כל דקה. בשנים האחרונות אנו עושים מאמץ להמחיש בדיוק את זה: את השגרה של הכיבוש ואת השפעה שלה על ההווה והעתיד של כל פלסטיני, כל הזמן.

לפני כמה חודשים התחלנו בפרויקט "אין רגיעה בכיבוש", במסגרתו ערכנו סיכום דו-שבועי של מספר המעצרים, הפשיטות הליליות ומחסומי הפתע שבוצעו או הוצבו בגדה המערבית. המשמעות של נתונים אלו היא שבכל בוקר, כשפלסטינית או פלסטיני פוקחים את עיניהם, לא משנה בן כמה הוא או מה העיסוק שלה, מעצר, מחסום או פלישה לכפר שלהם או לביתם הם אפשרויות ממשיות. בכל פעם שפלסטינית יוצאת מהבית היא לא בטוחה מה יקרה בדרך ומתי היא תגיע או תחזור. בכל פעם שילד פלסטיני יוצא מהבית הלב של הוריו מחסיר פעימה.

מה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, זכויות האזרח שלנו, שכוללות מערכת משפט תקינה, זכות לייצוג משפטי, יכולות לעמוד מול ביורוקרטיה, להשפיע פוליטית, חופש ביטוי, האפשרות להתארגן וללכת להפגנה, לנהל שגרת חיים תקינה, ולחלום או לתכנן עתיד טוב יותר לנו ולילדינו, פשוט לא קיימים עבור פלסטינים. אין להם כל ייצוג פוליטי במערכות הישראליות המנהלות את חייהם והפוטנציאל לשימוש שרירותי בכוח נגדם – פיזי או מינהלתי – כמעט ואינו מוגבל.

התוצאה היא התעמרות ופגיעה יומיומיות בפלסטינים, לפעמים ללא סיבה נראית לעין ולפעמים תוך היתלות מופרכת בהצדקות ביטחוניות – אך תמיד כחלק ממערך הכוחות של שליטים ונתינים.

בין הים לירדן חיים כ-13 מיליון בני אדם, אבל רק לכ-8 מיליון מהם יש קול, יש זכויות פוליטיות, יש זכות לזכויות. כל השאר נאלצים לנהל את חייהם בהתאם להחלטותיהם של אנשים שהם לא בחרו ושטובתם אינה עומדת לנגד עיניהם. זוהי שגרה אלימה מעצם מהותה – וקצה של אלימות זו יגיעה רק עם סיום הכיבוש.

 
 

תודתנו נתונה ל-251 תומכי בצלם שתרמו 32,000 ש״ח לבצלם בפברואר, יותר ממחציתם ישראלים. 
 

שגרת כיבוש
 
  • מחנה הפליטים ג'לזון נמצא מצפון לרמאללה וגרים בו ובשכונות הסמוכות אליו כ-14,000 תושבים, כ-5,000 מהם קטינים. ב-1977 הוקמה בסמוך למחנה ההתנחלות בית אל והדבר גרר נוכחות קבועה של חיילים. הצבא מגביל את תנועתם של תושבי המחנה על כביש זה, כמנהגו במקומות רבים אחרים בגדה.

    הגבלות אלה פוגעות בכל תושבי המחנה, ובמיוחד באנשים הזקוקים לטיפול רפואי ברמאללה ובכ-2,000 תושבים העובדים ברמאללה ואל-בירה. השרירותיות של הגבלות התנועה גורמת לתושבים רבים לוותר מראש על יציאה מהמחנה כאשר הדבר אינו חיוני.

  • הצבא חסם למשך תשעה ימים את הכניסה הראשית למחנה הפליטים אל-פוואר למעבר מכוניות. ביום שני, 19.2.18, סגר הצבא את הכניסה למחנה ללא הסבר רשמי, עד ל-28.2.18. חיילים שהוצבו במקום אמרו לתושבים שהשער נסגר כעונש על גניבת מצלמת אבטחה, אבל לא סיפקו להם פרטים נוספים. במחנה הפליטים אל-פוואר חיים בצפופות קשה כ-10,000 בני אדם בשטח של קילומטר רבוע אחד. אין זו הפעם הראשונה שהצבא סוגר את השער לימים רצופים. 

    הגבלות התנועה שמטיל הצבא על תושבי המחנה מהוות ענישה קולקטיבית האסורה על-פי המשפט הבינלאומי​.

  • בחודש שלאחר הפיגוע בו הרב רזיאל שבח נורה מרכב חולף, הרסו כוחות הביטחון ארבעה בתי מגורים בג'נין – באחד המקרים כאשר הדיירים עוד שהו בבית, נכנסו לשני בתים בכפרים באזור, שיסו כלב בשלושה אנשים, ובשלוש נשים נעשה חיפוש משפיל בעירום. מעדויות שגבה בצלם עולה התנהלות מופקרת ואלימה של כוחות הביטחון, תוך אדישות מוחלטת לכבודם, לשלמות גופם ולחייהם של התושבים, בהם ילדים קטנים.
  • חיילים עצרו שני אחים, בני 12 ו-13, בשכונת אל-חריקה בחברון, שבסמוך אליה הוקמה ההתנחלות קריית ארבע, בטענה כי יידו אבנים לעבר גדר ההתנחלות. החיילים לקחו את השניים למוצב סמוך, שם החזיקו בהם כשעתיים ואז שחררו אותם כשהם מאיימים על בני המשפחה כי אם יושלכו שוב אבנים על גדר ההתנחלות הם יפשטו על ביתם וישובו ויעצרו את הילדים.
  • לאחר קרוב לחודשיים, ב- 14.3.18, הסיר הצבא את החסימה שהציב בכניסה הראשית, הצפונית, לכפר חיזמא, השוכן בין ירושלים לרמאללה. העילה לחסימות היא טענה בדבר יידוי אבנים בכבישים סמוכים. הפגיעה בחופש התנועה של 7,000 תושבי חיזמא, ששיבשה לחלוטין את חייהם, היא ענישה קולקטיבית האסורה על-פי המשפט הבינלאומי ואין לה כל הצדקה.
 

מדיניות הפתיחה באש
במהלך השנים הרגה ישראל אלפי פלסטינים בשטחים, לכאורה תוך הסתמכות על הוראות הפתיחה באש ועל כללי המשפט ההומניטארי הבינלאומי, המגבילים את המקרים שבהם מותר להשתמש בנשק. ואולם מדובר רק במראית עין של חוקיות, שכן בפועל כוחות הביטחון יורים גם במקרים רבים אחרים – בגיבוי גורף של הדרג המדיני, בתי המשפט והמערכת הצבאית. מדיניות זו מבטאת את עומק הזלזול של ישראל בחייהם של הפלסטינים ובגופם והיא מאפשרת את המשך השימוש בכוח קטלני, המהווה נדבך קריטי ביכולתה של ישראל להוסיף ולתחזק את שליטתה האלימה במיליוני פלסטינים.
  • מתיעוד וידיאו של האירוע שבו נהרג יאסין א-סראדיח ביריחו עולה שהחיילים היכו אותו והתעללו בו כששכב פצוע על הקרקע וכי הם לא העניקו לו את הטיפול הרפואי הנדרש. בליל ה-22.2.18 נכנסו כעשרים חיילים למרכז יריחו, לטענת הצבא כדי לבצע מעצרים, ובמקום התפתחו עימותים. תושב העיר יאסין א-סראדיח, בן 35, ניסה לתקוף חיילים במוט מתכת ונורה מטווח קצר. בחצי השעה שלאחר מכן תיעדו מצלמות אבטחה את אחד האירועים החמורים שאירעו בשטחים: חיילים מתעללים קשות בפצוע ולאחר מכן גוררים אותו על הקרקע משל לא היה אדם, כשהם נמנעים מלהעניק לו טיפול רפואי חיוני. דובר צה"ל התפתל ומסר גרסאות סותרות והדרגים הבכירים בצבא ומחוצה לו שמרו על שתיקה בנושא. היעדר פסילה מפורשת של מעשי החיילים מעניק להם לגיטימציה ומאפשר התרחשות של אירועים כאלה בעתיד.
  • ב-15.12.17 ​חייל ירה בראשו של איבראהים אבו ת'ורייה, תושב דיר אל-בלח, בן 29, נכה קטוע רגליים, במהלך הפגנה ליד גדר המערכת בעזה והרג אותו. בחודש דצמבר נהרגו שבעה מפגינים נוספים שלא סיכנו חיילים מירי חי​. מציאות זו היא תוצאה ישירה של מדיניות הפתיחה באש של הצבא. ​
  • בינואר 2018 חיילים הרגו חמישה פלסטינים, ארבעה מהם נערים, בגדה המערבית וברצועת עזה. החמישה, מוסעב א-סופי, בן 16, עלי קינו, בן 17, אחמד סלים, בן 28 וליית' אבו נעים, בן 16,תושבי הגדה המערבית, ואמיר אבו מסאעד, בן 15, תושב רצועת עזה, נורו במהלך עימותים וידויי אבנים לעבר חיילים. איש מהם לא סיכן את חייהם של החיילים או של אדם אחר כלשהו. 
 

קהילות בסכנת גירוש
מזה שנים, מיישמת ישראל מדיניות המכוונת נגד קהילות פלסטיניות בגדה, שנועדה לגרום לתושביהן לעזוב את בתיהם ולהביא לסילוק הקהילות. מדיניות זו מיושמת טקטית תוך ניסיון להימנע ממראות בוטים של חיילים המעלים פלסטינים בכוח על משאיות. במקום זאת, משקיעה ישראל מאמצים בהפיכת חייהם של תושבי הקהילות לבלתי נסבלים כדי לגרום להם לעזוב את בתיהם, לכאורה מרצונם. מדיניות זו נעה על הטווח שבין מניעת פיתוח והתעמרות ועד לכוונה מפורשת לגרש קהילות שלמות. כל זאת במטרה למזער את הנוכחות הפלסטינית בשטח כדי שתוכל להשתמש בו לצרכיה שלה, כולל לצורך הרחבת ההתנחלויות. לפירוט המצב המשפטי בכמה מקהילות אלה.
  • טנקים בחצר הבית: אימונים צבאיים כשגרת חיים בצפון בקעת הירדן. מאז נובמבר 2017 העצימה ישראל את תדירות האימונים הצבאיים המצמצמים את שטחי המרעה הזמינים, משחיתים גידולים ופוגעים בפרנסת התושבים הפלסטינים בבקעת הירדן. מאז נובמבר ועד תחילת מארס תיעד בצלם לפחות שישה אימונים צבאיים שנערכו בקרבת בתי מגורים, שניים מהם ממש בין בתי התושבים. מאז תחילת החודש הנוכחי הצבא מתאמן כמעט כל יום בבקעת הירדן. זאת כחלק ממדיניות ארוכת שנים שנוקטת ישראל בניסיון לגרש את תושביהן של הקהילות הפלסטיניות באזור. ככל שהתושבים מצליחים להישאר באדמתם, הם חשופים להשלכותיה היומיומיות של מדיניות אכזרית זו, הכוללת גם מניעת חיבור לתשתיות ופיתוח והריסת בתים. אם התושבים אכן יעזבו את בתיהם כתוצאה ממדיניות זו, הדבר יהווה פשע מלחמה והאחראים ליישום המדיניות, בהם שר הביטחון וראש הממשלה, יישאו באופן אישי באחריות לפשע זה.
  • ב-  4.2.18 המנהל האזרחי הרס שתי כיתות בבית הספר של קהילת אבו א-נוואר.
  • ב- 20.2.18 המנהל האזרחי הרס את ביתה של משפחה בג'בל אל-באבא בפעם השנייה בארבעה חודשים​. 
 
 
  • חטא על פשע: לאחר שאפשרה למתנחלי חוות גלעד להשתלט על אדמות פרטיות ולפרוע בתושבי הכפרים הסמוכים במשך 15 שנה החליטה הממשלה להעניק להתנחלות מעמד רשמי.

ב-31.1.18 אישרה הממשלה הקמה של מה שהגדירה כ"יישוב חדש" על חלק מהאדמות עליהן השתלטו בכוח מתנחלי "חוות גלעד". נקודת ההתנחלות, שהוקמה בשנת 2015, התרחבה תחת עינם הפקוחה של כוחות הביטחון ומשתרעת על פני כ-450 דונם מאדמותיהם הפרטיות של תושבי הכפרים פרעתא, תל וג'ית. תושביה נהנים מאבטחה צבאית ונוכחותם לוותה מראשיתה בשגרת אלימות נגד בעלי האדמות וכפריהם. הלבנה בדיעבד של התנחלויות בטיעונים שונים לרבות הריגתו של תושב המקום אינה משנה כלל את אי-חוקיותן. כל התנחלות, בין אם היא מוכרת או בלתי-רשמית, מפרה את הוראות המשפט הבינלאומי, מקדמת את מפעל הנישול, ופוגעת פגיעה קשה בזכויות האדם של תושבי הגדה הפלסטינים.
 
  • ילד שנפצע בגיל שש מירי טיל במהלך "מבצע צוק איתן" בח'אן יונס מת מפצעיו לאחר שלוש שנים וחצי.

ב-8.8.14 נפצע מוחמד אבו הדאף, אז בן שש, מירי טילים של הצבא בסמוך לביתו באל-קרארה. במשך יותר משלוש שנים נאבקו משפחתו והרופאים על חייו, והוא עבר מבית חולים אחד למשנהו כשהוא משותק, עיוור ואינו מסוגל לדבר. ב-6.12.17 הוא מת מפצעיו בבית החולים האירופי ברפיח, כשהוא בן תשע. מדיניות תקיפת הבתים על יושביהם הייתה אחד ההיבטים המחרידים ביותר של התנהלותה של ישראל במהלך "מבצע צוק איתן" והביאה להרג מאות אנשים שלא השתתפו בלחימה – כמעט כמחצית מכלל הפלסטינים שנהרגו במהלך הלחימה – בהם מאות ילדים. מוחמד אבו הדאף הוא אחד מקורבנותיה של מדיניות זו. 

השבוע התפרסם דו"ח מבקר המדינה על צוק איתן, במסגרתו הצטרף המבקר למערך הטיוח הצבאי. שום אקרובטיקה מילולית לא תוכל לשנות את העובדות או להצדיק הרג מסיבי של אזרחים. והעובדות הן שמעל ל-60% מההרוגים בקיץ 2014 בעזה לא היו מעורבים בלחימה, אלא אזרחים פלסטינים שנהרגו כתוצאה מהפצצות והפגזות ישראליות, כולל עשרות משפחות ו-547 ילדים. כעניין של מדיניות, עם תוצאות קטלניות ידועות מראש, ישראל הפרה את הדין הבינלאומי כאשר הפציצה בתים על יושביהם במהלך המבצע, כפי שבצלם פרסם בדו"ח "דגל שחור".
 
  • ללא מוצא: נשים לכודות ברצועת עזה הרחק מבתיהן ומבני זוגן.
שערו בנפשכם שהגעתם לביקור משפחתי ונותרתם לכודים, בלי בני זוגכם או ילדיכם הנמצאים במדינה אחרת, במשך חודשים או שנים. זוהי המציאות היומיומית שחוות מאות נשים ברצועה. חייהן הוקפאו ואין לדעת מתי יוכלו להתאחד עם משפחותיהן, אם בכלל. סגירתו המתמשכת של מעבר רפיח, למעט ימים בודדים בשנה, היא תוצאה של החלטותיהם של גורמים מצריים ופלסטינים. ואולם העובדה שזהו נתיב היציאה היחיד מהרצועה היא תוצאה של מדיניות ישראלית, שמונעת יציאה בכל דרך אחרת. על ישראל לכבד את זכותם של כל תושבי הרצועה לחופש תנועה ואת זכותן של נשים אלה לחיי משפחה, לשים קץ לסבלן ולאפשר להן להתאחד עם משפחותיהן.
 
  • קולות מעזה - נשים בעבודה, מפעל "בלח פלסטין".

    ביוני 2017 מלאו עשור למצור שמטילה ישראל על רצועת עזה ואשר גרם לקריסה כלכלית ברצועה ולירידה חדה ברמת החיים של תושביה. שיעור האבטלה ברצועה כיום הוא מהגבוהים בעולם, והגיע ב-2017 ל-46.6%. המצב גרוע בהרבה בקרב נשים ובקרב צעירים. מפעל "בלח פלסטין" למוצרי תמרים נוסד ברצועת עזה בשנת 2016 כחלק מתכנית לתמיכה כלכלית בנשים במימון משרד החוץ הקנדי. המפעל מספק תעסוקה לנשים מובטלות ובעלות הכנסה נמוכה. במפעל עובדות 41 נשים, המקבלות שכר ואחוז מסוים מהרווח. 
 
  • מתנחלים מחוות גלעד תקפו באבנים בתים פלסטינים בכפר פרעתא. איש לא נעצר.

    לאחר הפיגוע שבו הרגו פלסטינים ב-9.1.18 את הרב רזיאל שבח ליד נקודת ההתנחלות חוות גלעד, מתנחלים תקפו באבנים מכוניות ובתים באזור. בעקבות זאת חסם הצבא לתנועת פלסטינים במשך כשלושה שבועות חלק מכביש 60. למחרת הגיעו מתנחלים מחוות גלעד לכפר פרעתא, תקפו את בתיו באבנים וניפצו חלונות. איש מהם לא נעצר. התקיפות החוזרות והנשנות של המתנחלים מערערות את תחושת הביטחון של התושבים, שלמדו כי הם חשופים בכל רגע לאלימות זו. העובדה שאירועים כאלה מתרחשים שוב ושוב ואיש אינו נדרש לתת עליהם את הדין לימדה את המתנחלים שהם רשאים לתקוף פלסטינים מבלי שיידרשו לשלם על כך מחיר כלשהו.
 
שלחו את האימייל לחברים
Date