ישראל מענישה מאות אלפי בני אדם על מעשי בודדים ומשבשת את חייהם

ביום חמישי, ה-30.6.16, דקר נער פלסטיני למוות את הלל יפה אריאל בת ה-13 במיטתה בביתה בקרית ארבע. למחרת, ירו פלסטינים על מכוניתה של משפחת מרק, הרגו את אבי המשפחה, הרב מיכאל מרק ופצעו את אשתו ושניים מילדיו. בעקבות שני פיגועים אלה, הטילה ישראל הגבלות תנועה קשות על אזורים נרחבים במחוז חברון. ההגבלות הראשונות הוטלו מיד לאחר הריגתה של אראל בידי מוחמד טראירה מהיישוב בני נעים, והתמקדו ביישוב עצמו, שבו גרים כשלושים אלף תושבים. למחרת בצהריים, לאחר פיגוע הירי שבוצע בכביש 60, הורחבו ההגבלות לרוב שטחו של מחוז חברון והוטלו גם על עשרים ערים, יישובים וכפרים. הגבלות אלה אינן מונעות, ברובן, את התנועה ברחבי מחוז חברון, אלא רק מקשות עליה מאוד והופכות כל יציאה מהבית למסע מפרך.

חיילים שומרים על סוללת עפר שהציב הצבא בכניסה הראשית לבני נעים. צילום: נסר נוואג'עה, בצלם, 30.6.16.

הגבלות התנועה שיבשו לחלוטין את שגרת חייהם של כ-900 אלף תושבי האזור. ההגבלות, שהוטלו ימים ספורים לפני סיום חודש הרמדאן ותחילתו של עיד אל-פיטר, שיבשו גם את ההכנות לחג ובכך העצימו את הפגיעה בכלכלת האזור. מרביתן של מגבלות התנועה והחסימות נמשכות גם כעת במהלך החג.

מדיניות זו של ישראל היא ענישה קולקטיבית של מאות אלפי בני אדם חפים מפשע שאינם נחשדים בדבר. אופי ההגבלות, ודברי ראש הממשלה בנימין נתניהו – שהכריז מיד לאחר הפיגוע בקרית ארבע כי "הוחלט להטיל כתר על הכפר בני נעים, ממנו יצא המחבל. יישללו היתרי עבודה מהחמולה אליה השתייך, וביתו של המחבל הוכנס להליכי אישור לקראת פיצוץ" – מלמדים כי מדובר בפעולות ראווה נקמניות שנוקטות הרשויות הישראליות לצרכים פוליטיים פנימיים, על חשבונם של תושבי מחוז חברון.

גורמים רשמיים בישראל נתלים בחלוקת שטח הגדה לשטחי A, B ו-C כדי לטעון שהכיבוש הסתיים בחלקים נרחבים של הגדה וכי הפלסטינים חופשיים לנהל את ענייניהם. אולם, יכולתה של ישראל להפר ולשבש בקלות כה רבה את שגרת חייהם של מאות אלפי פלסטינים, שרובם חיים ביישובים הנמצאים לכאורה בשליטתה של הרשות הפלסטינית, מוכיחה פעם נוספת כי ישראל עדיין שולטת בכל שטח הגדה המערבית וקובעת את גורל תושביה.

הכניסה למחנה הפליטים אל-פוואר במחוז חברון. צילום: נאסר נוואג'עה, בצלם, 30.6.16.

ההגבלות על היישוב בני נעים

לאחר הפיגוע בקרית ארבע הורו ראש הממשלה ושר הביטחון על הטלת סגר על היישוב בני נעים ממנו יצא המפגע. בעקבות החלטה זו חסם הצבא לתנועת כלי רכב את שלוש הכניסות העיקריות המחברות את היישוב עם ציר התנועה המרכזי באזור, כביש 60. בשלב זה ניתן היה להגיע אל היישוב ולצאת ממנו בדרך עוקפת העוברת בכפר הסמוך בית עינון, אך דרך זו היא משובשת והנסיעה בה האריכה מאוד את משך הנסיעה.

בעדויות שמסרו לתחקירן בצלם מוסא אבו השהש ב-30.6.16, סיפרו תושבים מהיישוב ואנשים המועסקים בו על הקשיים שבהם נתקלו כתוצאה מסגירת הדרכים:

איאד מנאסרה, בן 46, פרמדיק בסהר האדום תושב בני נעים סיפר:

היום (30.6.16), בערך בשעה 13:00, פיניתי באמבולנס אישה שגרה בכפר שלקתה כנראה בהתקף לב והייתה מעולפת. בגלל שלא ידעתי שהצבא סגר את הכניסה הראשית ליישוב, מיהרתי לשם כדי לצאת לכביש 60 ולהגיע מהר ככל האפשר לבית החולים. הדופק שלה היה איטי והחיים שלה היו בסכנה. כשהגעתי לכניסה הראשית הופתעתי לראות דחפור צבאי שעסק בחסימת הכניסה באמצעות סוללת עפר. ביקשתי מהחיילים לתת לי לעבור ברווח שנשאר עדיין. החייל היסס וחיכיתי עם החולה באמבולנס בערך חמש דקות, ואז הם הרשו לי לעבור. מיהרתי לבית החולים אבל לצערי האישה מתה זמן קצר לפני שהגענו לשם. הורדתי אותה בבית החולים וחזרתי לבני נעים בכביש שעובר בבית ענון, שהנסיעה בו לוקחת יותר זמן כי הוא משובש.

ד"ר מוחמד קדיימאת, בן 29, תושב הכפר ח'אראס, רופא במרפאה בבני נעים, סיפר בעדותו:

אני עובד במרפאת חירום של הסהר האדום בבני נעים. ב-30.6.16 נסעתי לעבודה מהעיר חברון במונית שירות. כשהמונית הגיעה לכניסה הראשית לבני נעים, אני והנוסעים האחרים הופתענו לגלות שהיא סגורה. הנהג נאלץ לחפש דרך אחרת להיכנס. הוא הסתובב ונסע דרך בית ענון הוריד אותנו במרכז בני נעים. נאלצתי ללכת ברגל ממרכז היישוב למרפאה שנמצאת סמוך לכניסה הראשית, והגעתי רק ב-15:30, באיחור של כחצי שעה. כשהגעתי כבר חיכו לי כמה חולים. איחור של חצי שעה זה אולי לא אסון ולא נגרם נזק לאף אחד מהחולים; אך זה עדיין מטריד – הנסיעה עצמה, המבוכה של נהג המונית, החיפוש אחר דרך חלופית, המהמורות שבדרך, הנסיעה האיטית וההליכה ברגל למרפאה.

אנשים עוברים רגלית בשער בבית עינון כדי להגיע למוניות שבצדו השני. צילום: נסר נוואג'עה, בצלם, 4.7.16

ביום שישי, 1.7.16, חסם הצבא גם את הכניסה הראשית לבית עינון ואת הדרך המובילה דרכו לבני נעים. חסימה זו פגעה ביכולת התנועה של תושבי בית עינון ויישובים נוספים באזור והפכה את הסגר על תנועת כלי רכב מהיישוב בני נעים ואליו למוחלט. היישוב בני נעים הוא אחד ממוקדי התעשייה במחוז חברון ויש בו מפעלים ובתי מלאכה רבים העוסקים בעיבוד אבנים מהמחצבות באזור ובאריגת שטיחים. רבים מתושבי היישוב עובדים בעסקים אלה ובהובלת סחורות המיוצרות בכפר לאזורים אחרים.

מיום שישי ה-1.7 ועד ל-4.7.16 נאלצו מרבית המפעלים לשבות מעבודה כיוון שכלי רכב לא יכלו להיכנס ליישוב. תושבים סיפרו בעדויות שמסרו ב-3.7.16 לתחקירן בצלם על פגיעת הסגר המלא שהוטל על היישוב על מקומות התעסוקה ובהכנותיהם לחג:

נאהד שחדה בן 38, תושב בני נעים ובעל מפעל לעיבוד אבן סיפר בעדותו:

המפעל שלנו הוא אחד מיותר מעשרים מפעלים בבנים נעים. זה מפעל קטן יחסית שמעסיק 13 פועלים. החציבה ועיבוד האבנים הם עמודי תווך של כלכלת בני נעים ובענף הזה מועסקים מאות פועלים. כל יום מגיעות ליישוב ויוצאות ממנו מאות משאיות. ביום שישי, הצבא הידק את הסגירה של היישוב וחסם בעפר את דרך בית ענון – שהייתה המפלט היחיד אחרי סגירת הדרכים הראשיות. בני נעים היה מכותר לגמרי והמשאיות לא יכלו להגיע.

הפסקתי את העבודה במפעל ונודע לי שבמפעלים האחרים עשו אותו דבר. היום, כשהסגר נמשך, שילמתי לפועלים שלי את השכר שלהם והוצאתי אותם לחופשה בלתי מוגבלת בזמן עד שההגבלות יוסרו. זה היה קשה גם לי וגם לפועלים, אבל הם ידעו שאין לנו מה לעשות במפעל חוץ מלשבת ולחכות שהסגר יוסר. אנחנו לא אשמים במה שקרה וגם שלושים אלף התושבים האחרים בבני נעים לא אשמים. הסגר הזה מסב לי כל יום נזק של עשרת אלפים שקלים.

ראש מועצת בני נעים, מחמוד מנאסרה, בן 58, סיפר על השפעות הסגר:

רוב הגברים בבני נעים עוסקים במסחר הקשור לתעשיות האבן והשטיחים הגדולות שביישוב, ונוסעים ממקום למקום. יש מאות סוחרים שנוסעים כל יום לערים שונות בגדה המערבית ובישראל. בנוסף הרבה תושבים מתפרנסים מגידול צאן ומייצור מוצרי חלב שהם משווקים מחוץ ליישוב. כל סגר, גם אם הוא קצר, הוא אסון כלכלי עבור תושבי היישוב. ביום שישי, 1.7.2016, הצבא החריף את הסגר על היישוב וסגר את הכניסה לבית עינון. היישוב הפך לסגור הרמטית ולא ניתן היה להיכנס אליו או לצאת ממנו בכלי רכב. ארבעת הימים האחרונים בחודש הרמדאן, לפני החג, הם ימי עסקים משמעותיים במיוחד עבור הסוחרים, שמחכים להם כדי למכור את הסחורה, אבל עכשיו רובם נצורים בתוך היישוב. מוצרי החלב שלא מיועדים לצריכה בתוך היישוב הפכו לעודפים שאי אפשר לשמור, כי הם מתקלקלים.

הסגר גם מקשה לשמור על הניקיון והתברואה ביישוב. היום בבוקר משאית אשפה הצליחה לצאת למזבלה בבית לחם, אחרי שנסעה בדרך צדדית קשה למעבר, אבל כשנהג המשאית ניסה לחזור לבני נעים לא אפשרו לו. הוא חיכה שלוש שעות ואז נסע לחברון. למשאית האשפה הנוספת, שמגיעה מהעיר חברון, לא אפשרו בכלל להיכנס. אם הסגר יימשך המצב יחמיר ובתוך כמה ימים הרחובות של היישוב יתמלאו באשפה.

חסימה בכניסה למחנה הפליטים אל-פוואר: תושבים חוזרים הביתה עם קניות. צילום: נסר נוואג'עה, בצלם., 4.7.16

הגבלות התנועה בחלקים אחרים של מחוז חברון:

ביום שישי, ה-1.7.16, הצבא חסם גם את הדרכים המובילות לכפרים וליישובים רבים אחרים במחוז חברון. רוב היישובים לא נסגרו באופן הרמטי, אולם החסימות משבשות מאוד את שגרת החיים כיוון שהן כופות על התושבים לנסוע בדרכים עוקפות המאריכות את דרכם. בנוסף, השינויים החלים בחסימות הפיזיות ובמדיניות האכיפה מעת לעת יוצרים חוסר וודאות בקרב התושבים באשר לאפשרות לשוב לביתם בסוף היום.

כך, למשל, בעיר יטא, שבה חיים למעלה משישים אלף בני אדם. העיר מהווה מרכז מסחרי וכלכלי עבור כפרים רבים באזור, בהם חיים כשישים אלף בני אדם נוספים, התלויים בה לצרכים שונים. ביום שישי חסם הצבא את שלוש הכניסות הראשיות לעיר, דבר שהקשה מאוד על ההגעה לעיר ועל היציאה ממנה והאריך את משך הנסיעה. למחרת, בשבת, חסם הצבא גם כניסות משניות המחברות את יטא עם כפרי האזור ובכך הטיל סגר מוחלט על העיר. רק ביום ב', ה-4.7.16, פתח הצבא את אחד מהמחסומים.

הגבלות תנועה משמעותיות הוטלו גם על רבים מהיישובים הפלסטיניים השוכנים מדרום לעיר חברון, לאורך כביש 60, שבהם גרים כשלושים אלף בני אדם: הצבא חסם את המעבר שלהם לכביש 60 באמצעות סגירת שערים או הצבת סוללות עפר. כתוצאה מכך, תושבים המבקשים לצאת מיישובים אלה נאלצים להשאיר את כלי הרכב שלהם בתוך הכפר, לחצות את החסימות ברגל ולדאוג לעצמם להסעה מצדן השני.

עיסא ג'ראדאת, תושב אל-עודסייה בן 22, העובד כנהג מונית שירות, סיפר בעדות שמסר לתחקירנית בצלם מנאל א-ג'עברי ב-4.7.16 על הקושי שיוצרים המחסומים בכניסה לכפרים: 

בתור נהג אני עד לסבל של נשים, ילדים קטנים, אנשים זקנים, ואנשים חולים – שכולם נאלצים ללכת ברגל בין המחסום לשערים הסגורים, לעיתים כשהם סוחבים בידיהם דברים, מתחת לשמש הקופחת. אלה ימי הצום של רמדאן, וזה מגביר את הקשיים שאיתם נאלצים אנשים להתמודד בגלל הסגר. בנוסף, מספר הנוסעים ירד באופן ניכר. רק "הרפתקנים" או מי שממש חייבים לנסוע לעניינים הכרחיים, יוצאים מהיישובים שלהם.

סועאד עבד אל-פתאח, בת 41, החיה עם משפחתה באזור ואדי א-סמן שבפאתי חברון, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירן בצלם מוסא אבו השהש ב-4.7.16 על השפעת הסגר על ההכנות לחג במשפחתה:

אני גרה עם בעלי ושבעת הבנים הקטנים שלנו בוואדי א-סמן, במרחק של כ-500 מטרים מדרום לשער אל-פחס, שדרכו נכנסים לעיר חברון מכיוון יטא. זה אזור קטן ואין אצלנו שוק שיספק את צורכי התושבים, לכן אני עושה קניות בחברון, שם אני גם מבקרת קרובי משפחה. ביום שישי הצבא סגר את שער הברזל באל-פאחס. לא נסעתי לחברון כדי לקנות מצרכים, פירות, ממתקים ובגדים לחג, ודחיתי את הקניות בתקווה שהסגר לא יימשך הרבה זמן, אבל כשהוא נמשך התחלתי לדאוג.

היום אמור להיות היום האחרון של הרמדאן ומחר צפוי להתחיל החג. ביקשתי מבעלי לנסוע אתי ועם הילדים לעיר לקניות. אנחנו נאלץ ללכת ברגל מהבית שלנו עד לשער הסגור ושם לעלות על כלי רכב שנוסע לחברון. ובדרך חזרה שוב - נעלה על כלי רכב שיסיע אותנו עד לשער הסגור ונמשיך משם ברגל עד הבית שלנו. זו הליכה של כ-500 מטרים, וקשה לעשות את זה עם הקניות.

אני מודאגת גם מימי החג המתקרבים. אני לא רוצה להסב סבל לקרובי משפחה שיבקרו אותי בחג וייאלצו ללכת ברגל מהשער עד הבית שלי. זה יהיה קשה מאוד ויעיב על השמחה שלנו בחג.

חסימה שהציב הצבא בכניסה לחלחול. צילום: נסר נוואג'עה, בצלם