חברות וחברים, הנה הגיע הרגע. היום מציינים חמישים שנה לכיבוש. מכל בחינה שהיא, זהו יום ככל הימים. ואולם הסמליות הטמונה ביום הזה מחייבת את כולנו לעצור ולהתבונן במציאות. מציאות שבה דור שלישי ואף רביעי של פלסטינים לא יודע מהי המשמעות של להיות חופשי. מציאות שבה דור שלישי ואף רביעי של ישראלים לא יודעים מהי המשמעות של לא להיות כובשים. מציאות שבה ישראל שולטת על 13 מיליון בני אדם בשטח שבין הים לירדן, ואולם רק שמונה מיליון מתוכם נחשבים ורק הם משתתפים בקביעת העתיד כאן. מציאות שלא משנה איך נסתכל עליה – לא מאפשרת לקרוא לישראל דמוקרטיה.
איך הגענו לחמישים שנה של כיבוש? אולי כי אנחנו משכנעים את עצמנו שמדובר במציאות זמנית: רק עוד "סבב לחימה" אחד נוסף, רק עוד מערכת בחירות, רק "כשיהיה פרטנר" בצד הפלסטיני, והנה עוד רגע אנחנו חותמים על הסדר הקבע. ואולם ממשלות ישראל השונות מעולם לא ראו בכיבוש דבר זמני. מזה שנים ארוכות מתנהלת ישראל כאילו השטח – ללא הפלסטינים שחיים בו – הוא שלנו לעולמים, ואנו משתמשים בו כרצוננו. אולי כי הכיבוש לא באמת משפיע על חיי היומיום שלנו כאזרחים ישראלים: סדרנו לעצמנו מערכת אכיפת חוק שמבטיחה שאף אחד מהאחראים להמשך הכיבוש או להפרות זכויות האדם הכרוכות בו לא יידרש לתת את הדין. הצלחנו גם לשנות את החוק כך שלא נצטרך לשלם פיצויים כמעט לאף פלסטיני שנפגע בגלל מעשינו. וכדי שגם נרגיש צודקים, השגנו חותמת כשרות משפטית, בעיקר מבית המשפט העליון, לכל מה שמתרחש בכיבוש – לגזל הקרקעות, למחסומים, להריסת בתים, לעשר שנות מצור על עזה ועוד ועוד. ואולי כי למרות כל זאת, ישראל מצליחה להוסיף ולזכות לתמיכה בינלאומית נרחבת. גם הקשר בינלאומי זה הוא חלק מהעובדה שאיננו נדרשים לשלם שום מחיר על הכיבוש: פטור זה מתשלום מחיר כלשהו מונח בבסיס חמישים השנה האחרונות. את הכיבוש צריך לסיים. את המציאות הזו – שבה אנחנו שולטים במיליוני אנשים, שחייהם כפופים לצרכינו ולרצונותינו – לא ניתן להצדיק או לתרץ או לקבל, גם לא בשיקולי ביטחון שכבר מזמן רוקנו מכל תוכן. המשך מה שמכונה בטעות "הסטטוס קוו" מבטיח רק דבר אחד: את המשך הגלישה של כל בני האדם החיים בין הירדן והים למציאות אלימה, מעוולת וחסרת תקווה במהותה. זכויות האדם אינן מושג משפטי ערטילאי: המאבק למימושן חייב להיות מעוגן במציאות. והמציאות כיום, ביוני 2017, אינה זהה למציאות שהייתה כאן לפני דור או שניים, או לפני חמישים שנה. מכאן נובעים השינויים בגישתנו – שינויים שאינם תוצאה של ייאוש, אלא ביטוי של תקווה המבוססת על הבנה עובדתית, מפוכחת ולא מתחסדת של המציאות. לשיטתנו, אמירת האמת ופעולה בינלאומית שתהדהד מקומית הם אלה שעשויים להביא למוצא לא אלים מהמציאות הנוכחית: לכך אנחנו מחויבים ולשם כך אנו פועלים. אחרת, חלילה, רמות האלימות – המאורגנת והלא מאורגנת – של חצי המאה שחלפה עלולות להיות רק קדימון לעתיד. המאמץ ליצירת עתיד אחר כאן הוא לא רק משימה מוסרית דחופה אלא הוא בבחינת פיקוח נפש. בכוחות משותפים, נזכה לראות בהתממשותו של עתיד שונה, כזה שיהיה מבוסס על חירות, שוויון וזכויות האדם.
בברכה,
צוות בצלם
| 
