שלום רב,  החודש פרסמנו ביחד עם המוקד להגנת הפרט את הדו"ח "מעבר להרי החושך", העוסק במשפחות שבהן אחד מבני הזוג הוא תושב רצועת עזה, והשני הוא תושב הגדה המערבית, אזרח ישראלי או תושב מזרח ירושלים. הדו"ח לווה בסרטון וידיאו. ישראל מטילה הגבלות גורפות על בני הזוג המבקשים לעבור בין אזורים אלה, כחלק ממדיניותה המוצהרת לבודד את רצועת עזה. כתוצאה מכך נמנעת ממשפחות אלה כל אפשרות לנהל חיי משפחה שגרתיים ותקינים, תוך שמירה על קשר רציף עם המשפחה המורחבת של שני בני הזוג. למדיניות זו השלכה דרמטית, גם אם לא מכוונת, על חייהן של נשים שכן בחברה הפלסטינית המסורתית מצופה מהן לעזוב עם הנישואין את משפחותיהן ולעבור להתגורר עם משפחתו של בן הזוג. כדי לממש את נישואיהן נגזר עליהן לחוות הריונות, לידות, שמחות ועצב ללא תמיכת משפחתן הקרובה, וילדיהן גדלים בלי הסבא והסבתא, הדודים ובני הדודים. אזרחיות ותושבות ישראל שנישאו לתושבי הרצועה יכולות לחזור ולבקר את משפחתן בישראל, בכפוף לבירוקרטיה טרחנית, אולם משפחתן תתקשה לבקרן בבתיהן. לעומת זאת, תושבות הגדה המערבית שנישאו לתושבי הרצועה נאלצות לוותר כמעט לחלוטין על הקשר עם משפחותיהן ועם הסביבה שבה גדלו וישראל מתירה להן לבקר בגדה רק במקרים קיצוניים של מחלה קשה, מוות או חתונה מקרבה ראשונה, וגם אז לא תמיד מאושרת הבקשה. מצבה של אישה מרצועת עזה הנישאת לגבר מהגדה חמור עוד יותר: גם אם תצליח להגיע פיזית לבחיר ליבה, היא תמצא עצמה כלואה בתוך ביתה ועירה, שכן אם תיתפס על ידי ישראל, היא עלולה להיות מגורשת חזרה לרצועה. הדו"ח מתאר מציאות קשה זו, שאיתה נאלצות משפחות אלה להתמודד, תוך פגיעה חמורה בזכויותיהם. נעמה באומגרטן-שרון מחברת הדו"ח | | |  קשה לדמיין את תנועת זכויות האדם הישראלית ללא שולמית אלוני, שנפטרה ביום שישי האחרון. בפעילותה הפרלמנטרית והציבורית, בכתיבתה ובמעשיה, שולמית אלוני התוותה את הדרך שבה אנו צועדים עד היום, והייתה בין יוצרי שיח זכויות האדם והאזרח הישראלי. למדנו ממנה שזכויות האדם אינן פרס על התנהגות טובה אלא מוקנות לכל אדם, באשר הוא אדם, ושתפקידה ומחויבותה של המדינה להגן עליהן. אבל יותר מכך, למדנו ממנה לומר את האמת, גם אם היא איננה נעימה או פופולארית. נמשיך ללכת בדרכה. | | להצגת ההמשך >> | | |  בצלם פנה ליועמ"ש אוגדת איו"ש בנוגע לשני מקרים מהעת האחרונה שבהם עיכבו חיילים ללא הצדקה חוקית ילדים מתחת לגיל האחריות הפלילית, שנחשדו ביידוי אבנים. האירועים משקפים שגרת חיים יומיומית וקשה של קטינים פלסטינים רבים ומשפחותיהם, שהשלכותיה על הילדים ארוכות טווח. | | להצגת ההמשך >> | | |  בחודש האחרון הגיעו כוחות צבא פעמיים למחנה הפליטים אל-ערוב ותלו כרוזים ובהם איומים לשבש את חיי תושבים במחנה אם בניהם ימשיכו ב"פעולות טרור" ו"הפרות סדר". בחלק מהכרוזים הופיעו תמונות של תושבים בכפר, דבר המהווה פגיעה קשה בזכות לפרטיות ואף מתפרש כרדיפה אישית של הקטינים והוריהם. בצלם והאגודה לזכויות האזרח פנו ליועץ המשפטי לאוגדת איו"ש בדרישה כי יפעל להפסקת השימוש האסור והבלתי חוקי באיומים ובהפחדה, ינקוט צעדים נגד החיילים המעורבים ויבהיר לכוחות הפועלים בגדה המערבית כי "יוזמות" מסוג זה הינן פסולות וכי על הצבא לפעול אך ורק באמצעים חוקיים לאכיפת החוק. | | להצגת ההמשך >> | | |  ב-8.1.14 הרסו הרשויות את כל מבני הקהילה הקטנה ח'רבת עין כרזליה שבצפון בקעת הירדן, וב-13.1.14, שב הצבא למקום והחרים את האוהלים שסיפק הצלב האדום לתושבים. 25 בני הקהילה, בהם 15 ילדים, נאלצו ללון תחת כיפת השמיים. מאז, קיבלו שוב אוהלים מהצלב האדום, אולם הצבא כבר שב וצילם אותם וכעת חוששים התושבים שגם אלה יוחרמו. בינתיים, כל משפחה מצטופפת באוהל אחד במקום שניים, והצאן נותר תחת כיפת השמיים, כי המכלאה שהוקמה מחדש מספיקה רק לטלאים. הניסיונות לגרש את הקהילה הם חלק ממדיניות מתמשכת לגירוש קהילות הרועים בבקעת הירדן, ולהשתלטות על האדמות. בצלם שב וקורא לרשויות לאפשר לתושבי ח'רבת עין כרזליה לחיות בבתיהם ללא הפרעה. | | להצגת ההמשך >> | | |  "אם תחייך העולם יחייך אליך״ הוא סרט תיעודי שיתופי שיצרו משפחת אל-חדאד מחברון, איהאב טרביה ויואב גרוס, יוצרי קולנוע ואנשי פרויקט ״חמושים במצלמות״ של ארגון בצלם. הסרט יוקרן בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בברלין, במסגרת תחרות הסרטים הקצרים. הסרט מתעד לילה חורפי אחד בחיי משפחת אל-חדאד. קבוצת חיילים מגיעה לבית המשפחה בחברון לערוך חיפוש לילי שגרתי, שסיבתו איננה ידועה לבני המשפחה. דיאא ושדא, אח ואחות, לוקחים את המצלמה הביתית ומתעדים את הלילה לכל אורכו. החיילים מעמידים את דיאא מול הקיר - ואומרים שלא ילכו עד שיפסיק לחייך. | | להצגת ההמשך >> | | |  בבוקר ה-6.1.14 הגיעה קבוצת מתנחלים רעולי פנים מכיוון ההתנחלות יצהר לאתר שבו מוקם מאגר מים במימון USAID בפאתי הכפר עוריף. המתנחלים, שהיו מלווים בחיילים, יידו אבנים על בית משפחה ולעבר בית הספר של הכפר. מתיעוד האירוע בווידיאו, שצולם על-ידי אוסמה ספדי, תושב הכפר עולה כי החיילים התעלמו מחובתם להגן על הפלסטינים והגיבו רק כאשר פלסטינים יידו אבנים חזרה על המתנחלים. | | להצגת ההמשך >> | | |  מאז הטלת המצור על עזה ב-2007 ישראל לא איפשרה כמעט הכנסת חומרי בניין לרצועה, למעט לפרויקטים בינלאומיים. לכן הסתמך ענף הבנייה על הכנסת חומרים דרך המנהרות בגבול מצרים. לאחר הדחת נשיא מצרים מורסי הרסו כוחות הביטחון המצריים חלק ניכר מהמנהרות ומאז הושבתו רובן. בעקבות זאת הושבת ענף הבנייה כמעט לחלוטין ונגזלה פרנסתם של אלפי עובדים. כיום, כשמעברי הגבול עם ישראל הם הנתיב היחיד להכנסת חומרי בניין לרצועה, צורכי הבנייה של האוכלוסייה, המונה 1.7 מיליון נפש, נותרו ללא מענה. מציאות זו מעצימה את חובותיה של ישראל ועליה לקבוע מדיניות חדשה, ולהתחשב בכך לא רק בצורכי הביטחון של ישראל אלא גם בצורכי האוכלוסייה. | | להצגת ההמשך >> | |
| |
